הוראות נשימה | מרסל מוסרי

בהופעה של יהודה פוליקר, מחובר לבלון חמצן, הבנתי שהבמה והקהל הם שנותנים לו לנשום, ולקחתי איתי הביתה את רשימת השירים

מרסל מוסרי צילום: ללא
עקבו אחרינו
הוראות הנשמה
הוראות הנשמה | צילום: ללא
2
גלריה
יהודה פוליקר
יהודה פוליקר | צילום: שלומי פינטו

"יאסו, יהודה", הקהל צעק, התחלתי להתרגש גם אני. פעם אחת הייתי בהופעה שלו, הרי את המילים לשירים שלו אני מכירה גם אם יערבבו לי את כל הבתים ויתרגמו ליידיש. אבל לפני עשור, בהופעה ההיא, שהייתה כחלק מפסטיבל יווני כלשהו, הוא ביצע שירים ביוונית, כמעט ולא היה שום דבר בעברית, התבאסתי. מלבד שיר אחד ששמעתי שם ונחרט לי בראש, לפעמים אני אפילו כותבת לצליליו.

הוא נקרא "אמרי לי, נערה". אני זוכרת שכשחזרתי הביתה חיפשתי את השיר ביו־טיוב, וראיתי שיהודה הקליט אותו יחד עם אביו ג'קו ז"ל. לימים, סיפר שאביו שר לו את השיר הזה לפני השינה, בדיוק כמו שסבתו של יהודה, פרלה, שרה לאביו.

בימים ההם חיפשתי אהבה כזו, לטעמי היא עדיין לא הגיעה, אבל דווקא כשהתפשרתי עליה, הים סחף ומתישהו טבעתי, אבל זה לטור אחר.

מתישהו בלון החמצן כבר לא יכול ליהודה, וגם לא המחלה, ולא הריאות, הם החליטו שזה או לזרום איתו או להיכנע לו. מתישהו גם אנחנו, הקהל, הפסקנו לראות את הצינור ואת הבלון, והשיעולים המעטים שבאו בין לבין הפכו לחלק בלתי נפרד מ"דברים שרציתי לומר" מ"אלקו" ומ"נומי, פרח, נומי".

בשורה שלפנינו ישבה אישה שלא הורידה את ידיה במשך כל ההופעה. היא צעקה ליהודה מילים טובות, שלחה לו נשיקות, סימנה לו לבבות עם היד ולפעמים אף הסתובבה לקהל וצעקה "בראבו, יהודה, בראבו". כשהביט בה וחייך, הבנתי את הכל. הרי הוא לא צריך את ההופעה הזו, יש לו שם, יצירות מטורפות, קלאסיקות, יש לו עבר, הוא לא רעב ללחם, הוא מוכר בכל בית, חווה אהבה ומשפחה, והוא אחד מאומני הקונצנזוס הגדולים בארץ. אבל בשביל זה הוא נושם, בשביל הקהל הזה, בשביל זה הוא חי, בשביל המוזיקה הזו.

אורות הפלאשים מסנוורים ומעצבנים, נכון. אבל אורות הזרקורים המאירים על הגיטרות, על התופים, על הכינור על המיקרופון ועל הרמקולים הגדולים שמהם בוקעת נשמתו ועברו, והצלקות בנשמתו, והשמחות, ואהבת הוריו, והנפילות והעליות - הם אלו שנותנים לו לנשום, הם אלו שנותנים לכל אומן לנשום. מתישהו חילק מפרטים שלו לקהל, שהזיז בעדינות את הסדרנים לצד וצבא על הבמה. אותה האישה עמדה בשקט וחיכתה לקבל ממנו מפרט. מתישהו, הזיז את כולם, הכניס את היד לשקית, הוציא המון מפרטים והניח לה ביד. הם לא עזבו זה את ידו של זו דקה ארוכה.

אחרי שעה וחצי מטורפת, האורות נדלקו שוב, יהודה ולהקתו המעולה עזבו את הבמה, והקהל התחיל להתפזר. במהירות ניגשתי אל הבמה, לקחתי את דף רשימת השירים שהודבק עליה והכנסתי לכיס. כדי שמתישהו, בעתיד הרחוק, כשארגיש שאין לי אוויר, יהיו לי ההוראות, איך נושמים ושוכחים כל כאב.

יאסו, יהודה, גם ממני.

תגיות:
מוזיקה ישראלית
/
מוזיקה
/
תרבות
/
יהודה פוליקר
/
שירה
/
מוזיקה יוונית
/
הופעה חיה