פסטיבל האחדות המזויפת: איזנקוט ושותפיו מושיטים יד, אבל רק למי שנכנע לתנאיהם | עידן מאראש

בזמן שאיזנקוט ושותפיו מצטלמים במאהל האחדות ומפזרים הצהרות על פיוס, בכנסת מתנהל מאבק על מוקדי הכו. בין הקריאות לאיחוי הקרעים להחרמת המפלגה הגדולה, עולה השאלה: האם מדובר בעוד מופע פוליטי?

עידן מאראש צילום:  בן מאראש
עקבו אחרינו
גדי איזנקוט, יאיר לפיד
גדי איזנקוט, יאיר לפיד | צילום: ללא קרדיט

לפני שבוע הושבעה הכנסת ה-26, וכמה ימים קודם לכן קיבל ח”כ רא”ל (במיל’) גדי איזנקוט את המנדט להרכבת הממשלה מנשיא המדינה יצחק הרצוג. אלא שמאז קבלת המנדט, נדמה כי עיקר מרצו של איזנקוט אינו מופנה לגיבוש ממשלה רחבה, אלא לבניית גוש פוליטי שיבטיח את שליטת מחנה השינוי במוסדות הכנסת.

כבר ביום השבעתה של הכנסת יצאה התוכנית לדרך. הוקמה הוועדה המסדרת בראשות ח”כ רועי פולקמן, קודמו הקמתן של ועדות כספים וחוץ וביטחון זמניות בהרכבים שעוררו מחלוקת, ובהמשך הוקמה גם ועדה מיוחדת לביטול הרפורמה המשפטית, בראשות ח”כ גלעד קריב מהדמוקרטים. קשה שלא לתהות אם מדובר בהיערכות עניינית לעבודת הכנסת או בניסיון לקבוע עובדות פוליטיות עוד לפני שהוקמה ממשלה.

מנגד, ראש הממשלה בנימין נתניהו קורא בשבועיים האחרונים להקמת ממשלת אחדות לאומית רחבה בראשותו, תוך הצעת רוטציה והזמנה לכל המפלגות הציוניות להיכנס מתחת לאלונקה. אפשר להתווכח על רצינות ההצעה, על העיתוי ועל האינטרסים הפוליטיים שמאחוריה, אבל אי אפשר להתעלם מהפער בין הקריאה להידברות לבין התשובה שמגיעה ממחנה איזנקוט.

איזנקוט מכנה פעם אחר פעם את קריאות נתניהו “ספין פוליטי זול”, ובאותה נשימה קורא לליכוד להצטרף לממשלה בראשותו. הוא אף מצהיר כי מטרתו המרכזית היא שראש הממשלה לא ימשיך בתפקידו אפילו דקה אחת נוספת.

אז בואו נדבר בכנות: זו אינה הצעה לאחדות. זו הצעה להחלפת שלטון בתנאים שמכתיב צד אחד. אחדות לאומית אינה יכולה להיות שם מכובס למהלך פוליטי שתכליתו להוציא מהמשחק את המפלגה הגדולה ביותר ואת ציבור הבוחרים שלה.

גם בחירתו של אביגדור ליברמן ליו”ר ועדת החוץ והביטחון הזמנית, בתמיכת מפלגות ערביות, מעוררת שאלות כבדות משקל. ליברמן, שהוביל בשנים האחרונות קמפיין חריף נגד החברה החרדית, הצהיר במעמד בחירתו כי לא יהיה חוק גיוס של “כולם לכלא”, אלא חוק גיוס הוגן שיקבל את אישור בג”ץ, הרמטכ”ל והרב לנדו.

האמירה הזאת ממחישה עד כמה רחוק הפער בין הסיסמאות הפוליטיות לבין המציאות. במשך שנים נשמעו הבטחות לפתרון סוגיית גיוס החרדים, אך גיוס אמיתי אינו נוצר באמצעות הצהרות, איומים או חוק שנועד לספק כותרת. הוא מחייב תהליך חברתי ותרבותי עמוק, בניית אמון, התאמת מסגרות השירות והבנה של אורחות החיים בחברה החרדית. מי שמבקש לפתור את הסוגיה באמצעות מלחמה פוליטית בציבור החרדי, לא יצליח להביא לשינוי הנדרש.

גם ביקוריהם של איזנקוט וחברי מפלגתו במאהל האחדות הסמוך למשכן הכנסת, שהקים ח”כ אלישע מדן מהליכוד, מעלים תהיות. הגיעו, הצטלמו, השמיעו הצהרות על אחדות ופיזרו כותרות. אבל איזו אחדות בדיוק מציעים לנו? האם יש נכונות אמיתית לשבת עם נציגי הליכוד ולגבש ממשלה משותפת, או שמא מדובר בעוד מופע תקשורתי שנועד לייצר תדמית של מי שמושיטים יד לשלום, בזמן שהדלת נשארת נעולה?

במחנה השינוי טוענים כי לאיזנקוט יש רוב בכנסת. מבחינה חשבונית, ייתכן שהם צודקים. אבל בפוליטיקה דמוקרטית לא כל רוב הוא בהכרח רוב שמייצר הסכמה ציבורית רחבה או בסיס יציב להנהגת המדינה. כאשר הרוב נשען על תמיכת מפלגות שחלק מנציגיהן מתקשים להשמיע עמדה חד-משמעית נגד חמאס ולגנות את מעשיו כארגון טרור, מתעוררת שאלה מהותית על גבולות השותפות הפוליטית ועל המחויבות לערכים הלאומיים המשותפים.

מינויים של וליד טאהא ואחמד טיבי לתפקידים כסגני יו”ר הכנסת, בראשות היו”ר מתן כהנא, מוסיפים למחלוקת הזאת ממד סמלי וציבורי. אין מדובר בשלילת זכותם של אזרחי ישראל הערבים לייצוג בכנסת, אלא בשאלה איזו שותפות פוליטית מבקשים להציג לציבור, ומהם התנאים הערכיים והלאומיים שעליהם היא נשענת.

ויש גם את החשבון הדמוקרטי הפשוט, שאותו נוח לחלקים בגוש השינוי לשכוח: הליכוד היא המפלגה הגדולה בכנסת החדשה, עם 27 מנדטים. למעלה ממיליון ומאה אלף אזרחים בחרו בה ובמחנה הימין. אי אפשר לדבר על ממשלת אחדות ובאותה נשימה להחרים באופן מוחלט את המפלגה הגדולה ואת ציבור בוחריה. מי שמבקש אחדות חייב להכיר גם בלגיטימיות של מי שחושב אחרת ממנו.

אחרי איזנקוט הגיעו למאהל גם נפתלי בנט, יו”ר מפלגת “ביחד”, ועומרי רונן ממפלגת הדמוקרטים. אלא שהמאהל, שאמור היה להיות סמל לפיוס, הולך והופך למופע פוליטי מתמשך על חשבון הציבור. קשה לדבר על איחוי הקרעים כאשר חלק מהמשתתפים מזוהים עם שיח הסרבנות ועם תקופה שבה צה”ל נקלע למשבר ערכי וחברתי עמוק. מי שמבקש להוביל מהלך של אחדות צריך קודם כול להכיר באחריותו להעמקת הקרע ולפעול לתיקונו.

אני אומר זאת באופן ברור: אינני רואה באחדות מטרה בפני עצמה. אחדות אמיתית צריכה להתבסס על הסכמה, על אחריות הדדית ועל נכונות של כל הצדדים לוותר. היא אינה יכולה להיות חד-צדדית, ואינה יכולה להתקיים כאשר צד אחד דורש מהאחר לוותר על מנהיגותו, על עמדותיו ועל האמון שנתנו בו בוחריו.

מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים עצומים. היא זקוקה להנהגה יציבה, ללכידות לאומית וליכולת לקבל החלטות קשות. היא אינה זקוקה לעוד סיבוב של תרגילים פרלמנטריים, הצהרות לתקשורת ומאבקי אגו.

לכן הגיע הזמן להפסיק את מופע האחדות הזה. אם אין נכונות אמיתית להקים ממשלה רחבה המבוססת על שותפות בין המחנות הציוניים, יש להחזיר את ההכרעה לציבור ולצאת לבחירות חדשות. עדיף שהעם יכריע פעם נוספת בקלפי מאשר שכנסת משותקת תנסה לכפות עליו מציאות פוליטית שאין מאחוריה הסכמה רחבה.

מדינת ישראל אינה כלי משחק בידי מנהיגים ומפלגות. היא גדולה מכל אחד מהם.

תגיות:
יאיר לפיד
/
גדי איזנקוט