בשנת 1969 ידעה מדינת ישראל להעמיד אישה בראשות הממשלה. בשנת 2026, כמעט שישה עשורים מאוחר יותר, היא התקשתה למצוא מקום ליותר ממנכ"לית אחת ב-31 משרדי ממשלה. אם המטרה של הממשלה היוצאת היתה הדרת נשים ממוקדי החלטה, ניתן לפרגן לה על ההישג המשמעותי.
לקראת יום השנה ה־48 למותה של גולדה מאיר, האישה הראשונה והיחידה עד כה שכיהנה כראש ממשלת ישראל, קשה שלא לתהות כיצד מדינה שהקדימה את זמנה בהצבת אישה בפסגת השלטון, מוצאת את עצמה היום מדשדשת מאחור בכל הנוגע לייצוג נשים במוקדי קבלת ההחלטות. האבסורד גדול במיוחד משום שמחוץ לחדרי הממשלה, המציאות נראית אחרת לגמרי.
בשמונה השנים האחרונות עמדתי בראש מועצה אזורית דרום השרון. אלה היו שנים שבהן השלטון המקומי נדרש להתמודד עם משברים עצומים. ממגפת הקורונה ועד המלחמה הארוכה והקשה בתולדותינו. כשהמערכות נמתחו עד קצה גבול יכולתן, הרשויות המקומיות נדרשו לא פעם לספק תשובות ופתרונות במקום שבו המדינה התקשתה לתת אותן.
ובתוך המציאות הזאת פגשתי מדי יום את הנשים שמחזיקות חלקים גדולים מהשירות הציבורי בישראל. מנכ"ליות, גזבריות, מנהלות אגפים, מנהלות בתי ספר, נשות חינוך, עובדות סוציאליות ומנהלות מערכי חירום. נשים שניהלו תקציבים, קיבלו החלטות בתנאי אי ודאות, הובילו מערכות מורכבות ונשאו באחריות ישירה לחייהם של מאות אלפי אזרחיות ואזרחים. לא מדובר בתיאוריה על יכולותיהן של נשים, מדובר במציאות ניהולית מוכחת.
אלא שבישראל מתקיימות, כך נדמה, שתי מערכות שלטון מקבילות, זו שבה נשים מנהלות, פותרות משברים ונושאות באחריות וזו שבה מחלקים את מוקדי הכוח וההשפעה. משום מה, ככל שמתקרבים לשולחן שבו מתקבלות ההחלטות הגדולות, מספר הכיסאות המוקצים לנשים הולך ומצטמצם.
הממשלה היוצאת היא אולי הדוגמה הבוטה ביותר לכשל הזה. ממשלה שנכשלה במבחנים לאומיים מכריעים, מן הביטחון ועד האחריות הציבורית ושגם בתחום הייצוג הנשי הצליחה להצעיד את ישראל לאחור. במהלך כהונתה כיהנו שש שרות בלבד, מתוך 31 משרדי ממשלה, רק אחד מנוהל כיום בידי מנכ"לית במינוי קבוע. הנתון הזה חמור כשלעצמו אך הוא מקומם שבעתיים כשנזכרים שבג"ץ כבר נדרש לקבוע כי הממשלה הפרה את חובתה להבטיח ייצוג הולם לנשים במשרות הבכירות.
אין כאן העדפה אישית למינוי כזה או אחר. יש פה יד מכוונת שבשיטתיות מוותרת מראש על חלק עצום ממאגר הכישרון, הניסיון והידע של החברה הישראלית. וכאשר ממשלה מתקשה כל כך במילוי אחריותה, ההתעקשות להמשיך ולנהל את המדינה באמצעות מעגל מצומצם כל כך של מקבלי החלטות היא בלתי נתפסת.
נשים אינן מנהלות טובות יותר מעצם היותן נשים, בדיוק כפי שגברים אינם מנהיגים ראויים יותר מעצם היותם גברים. גם גולדה מאיר אינה חסינה מביקורת על החלטותיה וההיסטוריה הישראלית מוכיחה זאת היטב. אבל זו בדיוק הנקודה, נשים צריכות להישפט על כישוריהן, על החלטותיהן ועל תוצאות מעשיהן ולא להיפסל מראש בשל הרגלים פוליטיים מיושנים.
עם השבעת הכנסת ה־26 נרשם שיא בייצוג הנשי, 33 חברות כנסת. אחיות למשכן. לגאוותי, הסיעה עם הייצוג הנשי הגדול ביותר בכנסת החדשה היא סיעת "ישר", אליה אני משתייכת. זו הוכחה שכאשר קיימים מנהיגות, חזון ותפיסה שוויונית, אפשר לשנות את המציאות. אבל נוכחות נשית בכנסת היא רק תחילת הדרך. המבחן האמיתי יהיה ביכולת לתרגם את הייצוג הזה להשפעה, בניהול משרדי הממשלה, בקביעת סדרי העדיפויות הלאומיים, בחלוקת המשאבים ובמוקדים שבהם מעוצב עתידה של ישראל. אחרי שנים שבהן נשענה מדינת ישראל על יכולותיהן של נשים בשעת חירום, הגיע הזמן שתדע לסמוך עליהן גם בשעת הכרעה.