אני חילונית - ואני לא מתכוונת להתנצל על אהבת המסורת

בר המצווה של האחיין שלי הזכירה לי שאפשר להיות חילונית, לאהוב את המסורת ולהתרגש בבית הכנסת בלי להצהיר שום דבר. אולי הגיע הזמן להפסיק לחפש אג'נדה בכל רגע יפה ולהרשות לעצמנו פשוט להרגיש

טליה לוין צילום: ג'רמי לדנר
עקבו אחרינו
בר מצווה
בר מצווה | צילום: טליה לוין
3
גלריה

האחיין שלי הוא בן למשפחה חילונית שאוהבת את המסורת כי היא יפה ומשפחתית. זה לא אומר כלום על ההווה ובטח שלא על ההמשך. הוא פשוט הלך לרב שבוע אחרי שבוע, ולמד את הפרשה בעל פה.

בר מצווה (למצולמים אין קשר לכתבה)
בר מצווה (למצולמים אין קשר לכתבה) | צילום: אנה קפלן, פלאש 90

אנחנו היינו איתו בבית הכנסת בפורום משפחתי מלא, שמחים על חוויות משמחות ומודים לטראמפ על ההחלטה להשהות את התקיפה באיראן ולא להרוס תוכניות. היה נחמד לפגוש את המקומות שמרגשים אותי במפתיע, אף שהם לא ממש חלק מאורח החיים שלי. והיה עוד יותר יפה להגיע לזה בלי ציניות בכלל.

יכול להיות שזה הגיל, אולי זו רוח התקופה, אבל עייפתי כבר מציניות ומרגשות שליליים. אני משתדלת לחבק בשתי ידיים כל רגע משמח באשר הוא. בסופו של דבר, מי אמר שאי אפשר לנהל אורח חיים חילוני ועדיין לאהוב את המסורת או לפחות רגעים מסוימים בה? כשעמדתי בעזרת הנשים וראיתי את ספר התורה יוצא מהארון ואת האחיין שלי קורא בניגון את פרשת השבוע, זה ריגש אותי מאוד. אני אפילו לא יודעת להסביר למה. לא יצקתי אל הרגע הזה משמעות מעבר לכך שזה היה רגע יפה וטהור.

כך או כך, מדובר בחיבור קטן וקסום למשהו גדול יותר מאיתנו, כי איך שלא נסתכל על הדברים, ולא משנה איפה נניח על תקליט החיים את חוט המחט של נקודת המבט, יש דברים שגדולים מאיתנו, ויש דברים שאנחנו לא מבינים. אני ממש לא מתיימרת להבין הכל. מרגיע אותי לדעת שיש גלגלי קוסמוס עצומים ושכולנו רק גרגר קטן בתוכם, שלא הכל סובב סביבנו ולא הכל גורלי וקיצוני כמו שאנחנו נוטים לחשוב.

יש משהו יפה באמונה, כשמנקים אותה מהדת והעסקנות והפוליטיקה, כשמנקים אותה מכל ההגדרות, וממה שזה אומר עליה ועלינו ואיך צריך להתלבש או להתנהג בשבילה. כי כשמשאירים אותה כך, היא יפה ומאחדת, גם את האנשים שלא חולקים איתנו את אותה נקודת מבט, ודרכה אנחנו יכולים להבין זה את זה הרבה יותר טוב.

היקום
היקום | צילום: שאטרסטוק

ממבט מלמעלה חשבתי כמה אנחנו מפסידים כשאנחנו מתעקשים להכניס משמעות ארצית לכל דבר שמיימי. כמה מהר הפכנו חוויות אנושיות פשוטות למבחני השתייכות, כאילו כל בחירה וכל טקס צריכים להעיד על עמדה. כאילו אם אני חילונית, אני אמורה להתרחק מבית הכנסת. שגם אם אני מלאה באמונה, אני צריכה להסתייג מכל סממן דתי, ואם אני אוהבת את המסורת, זה אומר משהו על השקפת העולם שלי.

אנחנו כל כך עסוקים בלזהות את האג'נדה שמאחורי כל דבר, עד שאנחנו לפעמים מפספסים את הדבר עצמו. במדינה שבה כמעט כל נושא הופך לשדה קרב, אני חושבת שאנחנו צריכים להשאיר לעצמנו גם כמה מרחבים שלא דורשים מאיתנו לבחור צד. מרחבים שבהם אפשר פשוט להתרגש, להרגיש שייכות, גם אם לא קונים את כל החבילה.

אולי חלק מהעניין הוא שהתרגלנו כל כך להגדיר את עצמנו דרך העמדות שלנו, עד שאנחנו כבר לא משאירים לעצמנו מספיק מקום להיות פשוט בני אדם שמשנים את דעתם, שמתרגשים מדברים מפתיעים, שמוצאים יופי גם במקומות שלא חשבו שימצאו בהם יופי.

אני לא רוצה שכל דבר שאני בוחרת לעשות יהיה קשור בלהוכיח לאחרים מי אני ומה אני חושבת. יש משהו משחרר באפשרות לא לדעת בדיוק מה אני מרגישה כלפי דבר מסוים, לא למהר לשייך אותו למחנה, לא להפוך אותו להצהרה. שזה בדיוק מה שקרה ליהודית רביץ בחשבון האינסטגרם הפרטי שלה, שבו היא בחרה לתת לייקים למה שהלב שלה מצא לנכון. לחוות משהו שאנחנו רוצים לחוות ולשנות את דעתנו עליו שוב ושוב זו לא רק זכות שאנחנו צריכים לשמור, אלא בעיקר החופש שאנחנו חייבים לאפשר לעצמנו.

תגיות:
בר מצווה
/
חילונים
/
יחסי חילונים דתיים