ישראל חזרה לבלות, אבל הפחד מהאסון הבא לא נעלם | שי להב

הישראלים מסתערים על החנויות, ממלאים את החופים ומנסים ליהנות מכל רגע, אבל מתחת לשגרה מסתתר פחד שלא מרפה. האם הפסקנו לחלום על שלום והשלמנו עם חיים של הפוגות קצרות בין משברים?

שי להב צילום: אלוני מור
עקבו אחרינו
חוף אילת
חוף אילת | צילום: יוסי זלינגר פלאש 90
3
גלריה

גם הפעם שבנו לאילת בעקבות אותן תחנות ממש. אבל פתאום שמתי לב לעוד כמה אלמנטים שהפכו לקבועים. למשל, ביחידת האירוח יש חדר שהוא מרחב מוגן, עם אין־ספור שלטים וחיצים המכוונים אליו בצבע אדום בוהק. פתאום נזכרתי שגם שהינו בו באחת המלחמות/מבצעים/משברים של השנים האחרונות, אחרי שאזעקה העירה אותנו באמצע הלילה.

חוף אילת
חוף אילת | צילום: יוסי אלוני פלאש 90

ממשיכים. בשיטוט בחלק אחר של העיר הגענו למקום שבו - באחד הפסטיבלים שהתקיימו בתקופת הקורונה - עמדנו בתור כדי להיבדק לפני הכניסה למתחם. וכך הלאה. דווקא העיר שמסמלת את החופש האולטימטיבי זרועה בזיכרונות טראומטיים. זיכרונות מאירועים שהתרחשו ממש לא מזמן, אבל הצלחתי להדחיק היטב. לכאורה לפחות.

אפוף במחשבות האלה, התחלתי לסקור את אין־ספור הישראלים שגדשו את אילת בסוף השבוע. כולם עמוסים בשקיות ומוצרי חשמל בארגזי קרטון, נוגסים בקדחתנות מתוך מזון מהיר, ונעים במהירות במעין בולמוס כזה, של - להספיק הכל.

ואז הבנתי. הבנתי שהם, בדיוק כמוני, נמצאים במוד של - אכול ושתה כי מחר נמות. כי כל הזיכרונות הטראומטיים האלה, שחקוקים בנו, לא באמת הלכו לשום מקום. וכולנו מבינים, עמוק בפנים, שאנחנו עדיין בלב האירוע. אפשר אולי לכנות את התקופה הזו כסוג של הפוגה. אבל לבטח לא רגיעה אמיתית. איך אפשר להירגע, כשבכל הגזרות והחזיתות המצב עדיין נזיל, עם פוטנציאל התלקחות מיידי (עזה, לבנון, סוריה, איראן. בטח שכחתי עוד משהו). כשחיילי מילואים עדיין נקראים כל שנה לחודשיים לפחות. כשהפילוג הפנימי עדיין בשיאו, וכולנו מרגישים שהשיא האמיתי עוד בדרך.

כשהמגעים הקואליציוניים מבטיחים שכל תוצאה אפשרית לא תביא לרגיעה. כשבחירות האמצע בארה"ב מוכיחות את כל נבואות הזעם ביחס להתרחקות של האמריקאים מישראל. כשהאנטישמיות בעולם הפכה לטרנד אופנתי, גם בקרב החוגים הכי משכילים. כשהטכנולוגיות החדשות הולכות ומוחקות חלק גדול מהעיסוקים הישנים. וכשכל העולם המחורבן עושה רושם של יוצא מדעתו - לאט, אבל בטוח. איך אפשר להירגע?

חוף אילת
חוף אילת | צילום: יוסי אלוני פלאש 90

אז נוסעים לאילת. ועושים קניות מהבוקר עד הערב, כאילו שהכל שם בחינם (וכאילו שבאמת זקוקים אפילו לחצי מכל הרכישות). ורובצים בחוף של מוש, בתוך נחיל אדם, בדִגמון נוגע ללב של שלווה. ואוכלים אסאי עם קוקוס טחון מלמעלה, כאילו שאנחנו בקריביים ולא באתר שהפך לבול־קליעה עבור החות'ים. ומנסים לגנוב ולו רגע אחד של שפיות, בתוך מציאות שכבר מזמן יצאה מדעתה.

ואז מתגנב ללב פחד אמיתי. אולי זה מה שנשאר? כלומר, אולי עברנו לעידן שבו כבר אי אפשר אפילו לפנטז על שלום, או על תקופה ממושכת של שקט, וכל שנותר לנו הוא רק הפוגות? רגעי קסם שבהם נפרוץ מתוך הממ"דים, נעמוד בפקק אינסופי בדרך לאילת ואז נסתער על החנויות, רק כדי לחזור במוצ"ש לבית הבוער?

על הסכין

2. העונה השנייה של "היונים השחורות" ("Black Doves") בנטפליקס היא דוגמה קלאסית לכך שגם אם עלילת הריגול מופרכת, לא הגיונית ומלאה בחורים, ההנאה כצופה לא נפגמת. למעשה, ברגע שבו אתה מבין שהכותבים לא לוקחים את עצמם ברצינות, אפשר להתמסר לדיאלוגים השנונים, למשחק הנפלא, לסצינות האקשן האדירות ובאופן כללי - לאנגליות המענגת הזו.

3. ועוד טלוויזיה אנגלית מצוינת - "דו קרב" (סלקום טי־וי) מגוללת מאבק גירושים מכוער במיוחד בין שני סלבס, כשבמוקד ניצבים בעיקר עורכי הדין המייצגים כל צד. הסכסוך בין השניים יכול היה להיפתר בקלות, אבל אגו, תשוקה ותאוות בצע - או, בקיצור, אנושיות - הופכים אותו למלחמת עולם של ממש, שבה כל אמצעי לגיטימי. חוויית צפייה מרתקת.

תגיות:
פסטיבל הג'אז באילת
/
המלחמה עם איראן