נפתלי בנט הפיח רוח במפרשיו של רעיון העוועים של ממשלת אחדות עם בנימין נתניהו, כאשר נפגש עמו ללא תיאום עם עמיתיו בהנהגת גוש השינוי. בכך העניק לנתניהו הישג פוליטי מיותר, פגע באמון בין שותפיו וחיזק רעיון שכבר ריחף בחלל המערכת הפוליטית. כעת נשמעים קולות המוכנים לשקול ממשלת אחדות, ובלבד שנתניהו יהיה שני ברוטציה. כאילו בכך נפתרה הבעיה.
כאילו נתניהו, גם אם ימתין לתורו, לא יקים ממשלה בתוך ממשלה, יחתור תחת ראש הממשלה וינסה להפיל את הקואליציה ברגע שישרת הדבר את האינטרסים שלו.
צריך לומר זאת באופן חד וברור: שום אחדות עם נתניהו. שום אחדות עם הליכוד שלו. חייבים לסלקו, ממש בבהילות.
בראש ובראשונה, ישנה שאלת המלחמה והשלום. האמון בנתניהו נשחק עד כדי כך שרבים מאמינים שהוא מסוגל לפתוח במלחמה כדי לחזק את הדרישה לאחדות תחתיו. בימים אלה ממש, על פי הדיווחים, הוא מנהל מסע שכנוע שנועד להביא את ארצות הברית לתקוף שוב באיראן. אנשיו נשלחו לוושינגטון כדי להזהיר מפני מתקפה איראנית אפשרית בנשק כימי או באמצעות "פצצה מלוכלכת" — מטען המפזר חומר רדיואקטיבי.
וכאן מתגלה עומק האסון שיצרה תרבות השקר של נתניהו: האמון בו נשחק עד כדי כך שקשה להאמין אפילו להתרעות הביטחוניות החמורות ביותר שלו. גם דבריהם של ראשי המוסד והשב"כ שמינה על העוקם מתקבלים בחשדנות. ייתכן בהחלט שהמודיעין נכון ושהסכנה אמיתית. אבל כיצד אפשר לדעת? כיצד יכולים אזרחי ישראל, ואפילו מקבלי ההחלטות בוושינגטון, להבחין בין התרעה אמיתית לבין ניסיון לייצר הצדקה למלחמה?
אנשים עלולים לשלם בחייהם על ההחלטות שיתקבלו, או לא. בהול ודחוף לשנות את המצב הזה. אסור להשאיר את נתניהו בכיסאו אפילו יום אחד נוסף.
הכמיהה הישראלית לאחדות הפכה לילדותית. בחירות אינן תרגיל בסידור מקומות עבודה לפוליטיקאים, ואינן הזדמנות לסדר מחדש את הכיסאות על סיפון הטיטניק. בחירות נועדו להכריע בין דרכים. וכיום יש הבדל עמוק, מהותי וגורלי בין גוש השינוי לבין נתניהו.
נתחיל ב־7 באוקטובר. גוש השינוי תומך בוועדת חקירה ממלכתית עצמאית, שתחקור את האסון ותפיק לקחים. לא מדובר בנקמה פוליטית אלא בהצלת חיים. אם לא נחקור את הכישלון המונומנטלי נזמין את האסון הבא. נתניהו, שהתחמק שוב ושוב מחקירה עצמאית של אחריותו, אינו יכול להיות שותף לתהליך התיקון. מי שמבקש למנוע בירור אמיתי של המחדל הגדול בתולדות המדינה אינו ראוי לשבת בממשלה שתפקידה להבטיח שלא יחזור.
ויש גם שאלת האחריות. נתניהו צריך לשלם מחיר פוליטי על המדיניות שקדמה ל־7 באוקטובר, על המחדלים שאפשרו את הטבח ועל המלחמות הארוכות שלא השיגו הכרעה ברורה. החמאס עדיין מחזיק בכוח ברצועת עזה. מעמדה הבינלאומי של ישראל נפגע אנושות. ישראלים עלולים להתמודד במשך עשרות שנים עם האשמות בפשעי מלחמה. סכנת הסנקציות הכלכליות אינה עוד תרחיש דמיוני, וגם התמיכה האמריקאית בסכנה אמיתית ממשל בוושינגטון עלולים להחריף את המצב. זהו כישלון אסטרטגי עצום. אסור להעניק לאחראי לו פרס בדמות כהונה נוספת, בשום צורה ובשום קומבינה.
ביהודה ושומרון ההבדל חד לא פחות. ממשלת שינוי חייבת למגר מיד את הטרור היהודי נגד פלסטינים. נתניהו אפשר לקיצונים לפעול באווירה של סלחנות פוליטית, והמחיר הוא מוסרי, ביטחוני ומדיני. רוב גוש השינוי גם מבין שהעמקת ההתנחלויות בלב אוכלוסייה פלסטינית צפופה היא טירוף אסטרטגי. היא מסבכת את ישראל, מגדילה את החיכוך ומרחיקה כל אפשרות להסדר עתידי. ממשלה חדשה צריכה לעצור את ההתרחבות הזאת, גם אם לא תכריז על כך בטקס חגיגי. עם הליכוד בממשלה, היא תימשך.
גם בסוגיית החרדים נדרשת הכרעה, לא פשרה קוסמטית. המשבר אינו מסתכם בגיוס לצה"ל. הוא נוגע ללימודי הליבה, להשתלבות בשוק העבודה ולמערכת תמריצים מעוותת המעודדת צעירים להישאר בישיבות כדי להימנע משירות צבאי, ובכך גם מעכבת את כניסתם לעבודה. לנוכח הגידול המהיר באוכלוסייה החרדית, המשך המצב הקיים מאיים על יכולתה הכלכלית של ישראל לשאת בנטל. חייבים לשנות את הכללים. נתניהו והליכוד הוכיחו שהם מעדיפים את הישרדות הקואליציה על פני עתיד המשק. גם על כך עליהם לשלם מחיר פוליטי.
ואסור לשכוח את ההסתה. אותו נתניהו ששלח בעבר את נתן אשל לחפש שיתוף פעולה פרלמנטרי עם אחמד טיבי, ואותו נתניהו שניסה להקים ממשלה בהסתמך על מנסור עבאס, מציג כיום את שיתוף הפעולה עם נציגי הציבור הערבי כבגידה. הביטוי "תומכי טרור" הפך אצלו לכלי לשלילת הלגיטימיות של יריבים פוליטיים ושל ציבור המונה יותר מחמישית מאזרחי המדינה. חברי הכנסת הערבים צריכים לשקול תביעות לשון הרע נגד מי שמייחס להם תמיכה בטרור ללא בסיס עובדתי. אסור להשאיר את ההשמצה הזאת ללא מענה.
ואז ישנה תרבות השקר. הביטוי האחרון שלה הוא הפרשה החמורה סביב הטענות לניסיון לשתול מידע נגד המפלגות הערביות, תוך עירוב המשטרה והשב"כ, במטרה לכאורה לשבש את הבחירות. אם יתבררו הטענות כנכונות, מדובר בעליית מדרגה מסוכנת: לא עוד שקרים והסתה במסגרת המאבק הפוליטי, אלא חשד לניסיון לרתום את מנגנוני הביטחון של המדינה לייצור מציאות כוזבת ולהשפעה על רצון הבוחר. קשה להעלות על הדעת עלבון גדול יותר לאינטליגנציה של הציבור הישראלי, או פגיעה חמורה יותר באמון שעליו נשענת הדמוקרטיה.
מעל לכל מרחף הניסיון לשנות את המשטר בישראל. נתניהו ביקש לרכז כוח בלתי מוגבל כמעט בידי הממשלה, להחליש את מערכת המשפט וליצור דמוקרטיה שבה הבחירות מתקיימות, אבל הבלמים על השלטון מתפוררים. אוטוקרטיה נבחרת. המהלך עורר התנגדות ציבורית עצומה, קרע את החברה והעמיק את המשבר הלאומי ערב 7 באוקטובר. אי אפשר לקבוע בפשטות שהקרע גרם לטבח, אבל אי אפשר גם להתעלם מהנזק שחוללה המתקפה על מוסדות המדינה ועל הלכידות החברתית.
תפיסת השלטון שלו מזכירה את לואי ה־14: המדינה היא אני. מחוץ לרוסיה של פוטין קשה למצוא דוגמה בולטת יותר למנהיג המזהה את גורלו האישי עם גורל המדינה. הניסיון לפוטיניזציה של ישראל חייב להסתיים, לא לקבל הכשר מחודש.
ממשלת אחדות עם נתניהו תהיה גרועה בהרבה מממשלת מיעוט הנשענת על תמיכת המפלגות הערביות, שהיא האפשרות הטובה ביותר, בפער. היא תהיה גרועה גם מכניעה לדרישות החרדים, אפשרות רעה מאוד, ואפילו מבחירות נוספות, שאיש אינו רוצה בהן.
ממשלת אחדות תעניק לנתניהו, שפשע קשות נגד הציונות ממש, לגיטימציה. היא תאפשר לו לטעון שכל ההאשמות נגדו היו בסופו של דבר פוליטיקה בלבד. ואם יפיל את הממשלה, כפי שיש לחשוש שיעשה, גוש השינוי יגיע לבחירות הבאות כשהוא חסר אמינות, לאחר שהכשיר במו ידיו את האיש שהבטיח להחליף.
ומה יאמרו למיליוני הישראלים המתעוררים בכל בוקר בתקווה שלא יצטרכו עוד לראות או לשמוע את נתניהו? לאלה שהיו מוכנים בשמחה לממן לו כרטיס טיסה למיאמי, להצטרף לבנו? שצריך שוב להקריב את העקרונות בשם האחדות?
כעת יש הטוענים: "אי אפשר להתעלם מ־27 מנדטים. אי אפשר לבטל את קולם של מיליוני מצביעי הימין". אלא שבדמוקרטיה, הכרה בתוצאות הבחירות אינה מחייבת את המנצחים לשתף את המפסידים בשלטון. בבחירות 2022 זכה גוש נתניהו ב־64 מנדטים, בעוד המפלגות שנותרו מחוץ לקואליציה קיבלו 56, אף שבחלוקת הקולות בין הגושים התוצאה הייתה צמודה בהרבה.
"התעלמו" מקולות גוש השינוי. איש לא טען שעצם מספרם מחייב את נתניהו להקים ממשלת אחדות. כך פועלת דמוקרטיה פרלמנטרית: המפסידים מפסידים, וגם מודים בכך ... אלא אם כן הם רמאים, או גזענים, או מושחתים.
לא. אחדות אינה ערך עליון כאשר היא מחייבת ויתור על כל מה שלשמו נבחרת ממשלה. מחלוקות אמיתיות אינן נעלמות כאשר מחלקים תיקים וכיסאות. הן רק נדחקות הצידה, עד שהממשלה משותקת וקורסת. ישראל אינה זקוקה לעוד סידור עבודה לפוליטיקאים. היא זקוקה להכרעה, לאחריות ולשינוי כיוון.
שום אחדות עם נתניהו. לא ראשון ברוטציה, לא שני ברוטציה, ולא שותף בשום צורה