ועכשיו? עכשיו, לאחר שהעיד בבית המשפט כי על פעולות חקירה לא מעטות כלל לא ידע ולא עודכן, מבקשת אותה פרקליטות לעמת אותו עם מסמכים וראיות כדי להראות לבית המשפט מה ידע ומה לא ידע. המערכת שהעמידה את נתניהו לדין, מבקשת להעמיד למבחן את עדותו של האיש שהעמיד אותו לדין. חד גדיא. חד גדיא.
אבל האבסורד אינו מסתיים כאן. הוא רק מתחיל. במהלך עדותו של מנדלבליט התעוררו שאלות קשות על פעולות חקירה שננקטו בתקופת כהונתו, על האישורים שניתנו ועל המידע שהובא לידיעתו בזמן אמת. תרגיל החקירה השנוי במחלוקת שנערך לניר חפץ, פעולות חקירה הקשורות לנתן אשל, המגעים עם אילן ישועה בנוגע לאפשרות שיהפוך לעד מדינה וסוגיות נוספות.
מנדלבליט העיד כי על פעולות מסוימות לא ידע או שלא עודכן, וביחס לחלקן אף אמר שלא היה מאשר אותן. מעדותו עולות שאלות מטרידות: האם חוקרים ופרקליטים פעלו מעבר לאישורים שניתנו להם? האם פעולות חקירה מהותיות לא הובאו לידיעתו? והאם היו פעולות שבוצעו בניגוד להנחיותיו המפורשות? ואז נשמעה באולם אמירה מפיה של התובעת יהודית תירוש, שראוי שתהדהד הרבה מעבר לכותלי בית המשפט: "איך אני אראה לבית המשפט מה הוא כן הכיר ומה הוא לא הכיר".
הבינו את גודל האירוע. האיש שחתם על כתב האישום מעיד בשבועה כי לא ידע על פעולות חקירה מסוימות. הפרקליטות, שאותה הנהיג ושבשמה התקבלו ההחלטות, מבקשת להציג ראיות שלכאורה מלמדות אחרת. אם מדובר באותן פעולות, הרי לפנינו התנגשות חזיתית בין גרסתו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר לבין גרסתה של התביעה. מי מהם מציג לבית המשפט את התמונה הנכונה? מי ידע, מי אישר, ומי נושא באחריות? ובעיקר, כיצד ייתכן שהמערכת שהעמידה את נתניהו לדין מתקשה כעת להסתמך על עדותו של האיש שהעמיד אותו לדין?
ועכשיו חִזרו אל האבסורד שלפנינו: הפרקליטות אינה מבקשת לחקור כך עבריין, עד מדינה מפוקפק או יריב מושבע. היא מבקשת לחקור כך את אביחי מנדלבליט. האיש שעמד בראש התביעה הכללית. האיש שאישר את החקירות והגיש את כתב האישום. האיש שעל שיקול דעתו, על אישוריו ועל אמינות החלטותיו ביקשה אותה פרקליטות מן הציבור לסמוך במשך שנים.
ואז הגיע מנדלבליט, ופתאום, מה שהיה עד אתמול מחלוקת דיונית שניתן לחיות איתה, הפך לעניין דחוף המצדיק התערבות של בית המשפט העליון. הפרקליטות מסבירה שמדובר בהצטברות של החלטות ובהשלכות רוחב. אבל ההסבר הזה אינו מוחק את העובדה שהעתירה הוגשה דווקא לאחר ההחלטה הנוגעת למנדלבליט.
מה בעדותו הרעיד את אמות הסיפים בפרקליטות? מה יש בעדותו של מנדלבליט שהפך את המחלוקת לכה משמעותית? האם זו האפשרות שהאיש שחתם על כתב האישום לא ידע על פעולות חקירה מהותיות? או שמא החשש שהפער בין עדותו לבין המסמכים שבידי התביעה יותיר שאלות קשות ללא מענה? כך או כך, הפרקליטות מבקשת כעת כלים שיאפשרו לה להעמיד את גרסתו למבחן.
הפרקליטות אינה מבקשת רק לשאול שאלות. היא מבקשת מבג"ץ להתערב בהחלטת השופטים המנהלים את המשפט, לאחר שהותירו לה אפשרות לבקש היתרים נקודתיים. זוהי בחירה דיונית בעלת משמעות. האם אפשר להסביר אותה רק ברצון להבטיח את זכות החקירה הנגדית?
ייתכן. אבל העיתוי, זהותו של העד והפערים שעלו ביחס לידיעותיו מחייבים לבחון גם הסבר אחר: שהפרקליטות רואה בעדותו של מנדלבליט קושי משפטי ונזק ציבורי משמעותי, ומבקשת להתמודד עימו בכלים הרחבים ביותר העומדים לרשותה. ככל שהפערים בין עדותו לבין התמונה שהתביעה מבקשת להציג גדולים יותר, כך גדלה החשיבות של בירור השאלה מי ידע, מי אישר ומי נשא באחריות. זאת כבר אינה רק שאלת זכויותיה הדיוניות של המאשימה. זאת שאלת אמון הציבור.
משפט נתניהו אינו מתנהל בחלל ריק. הוא מתנהל לנגד עיניו של ציבור שנדרש במשך שנים להאמין כי ההחלטות שהתקבלו בעניינו נשענו על תשתית עניינית, עובדתית, מקצועית ומשפטית מוצקה. כעת מתברר שיש לברר לא רק מה אירע בחקירות, אלא גם מה ידע עליהן מי שהיה מופקד על אישורן - והשאלה הזאת אינה יכולה להיעלם מאחורי טענות פרוצדורליות.
כאשר ביקש שמואל הנביא להמחיש לעם את חומרת מעשיו, אמר: "הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם, אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר". גשם בימי קציר חיטים. אירוע כה חריג, עד שעצם התרחשותו מחייב את האדם לעצור ולהתבונן. כך גם כאן. הפרקליטות, שבמשך שנים נשענה על החלטותיו של מנדלבליט, איננה מאמינה לו כעת ומבקשת מבג"ץ לאפשר לה לחקור אותו נגדית. לא לאחר שהמשפט הסתיים. לא במסגרת ערעור רגיל. עכשיו, באמצע שמיעת הראיות, באמצעות מסלול חריג שנועד למקרים יוצאי דופן.
וזה לדידי הסיפור הגדול באמת. לא השאלה אם בג"ץ יתיר חקירה נגדית. לא השאלה אם השופטים צדקו בהחלטתם. אפילו לא השאלה אם מנדלבליט זוכר כל פרט ופרט מן החקירות. השאלה היא כיצד הגיעה מערכת התביעה למצב שבו היא מבקשת לעמת את האיש שעמד בראשה עם ראיות על מה שידע ועל מה שלא ידע. וכאשר מי שהגיש את כתב האישום אומר שלא ידע, ומי שמנהלים את המשפט בשמו מבקשים להוכיח שידע, הציבור זכאי לתשובות.
במשך שנים אמרו לנו: סמכו על מנדלבליט. הוא בדק. הוא ידע. הוא אישר. עכשיו, כשהוא מעיד שלא ידע על פעולות חקירה מסוימות, הפרקליטות מבקשת מבג"ץ לאפשר לה להוכיח אחרת. אז על מי בדיוק ביקשתם מאיתנו לסמוך?