לאורך דרכו הפוליטית הקפיד אביגדור ליברמן להבליט את הפן החידתי בדימויו, אשר הפך אותו לאחד המנהיגים הפוליטיים הפחות צפויים בישראל. מוערך ומושמץ, אהוב ושנוא. היו מי שזיהו בו תכונות מסוימות, בעוד אחרים זיהו בו את היפוכן. אך בגדול נתפס כאיש חזק, פורץ גבולות, נאמן לאנשיו, מקורי בחשיבתו ואף פעם לא משעמם.
שהרי את אמינותו בעניין הגיוס רקם ליברמן החל מ־2019, עת חצה את הרוביקון והפך את סוגיית גיוס החרדים לדגל המרכזי של מפלגתו. הוא אומנם המליץ בפני נשיא המדינה להטיל על בנימין נתניהו את הרכבת הממשלה, אך מיד לאחר מכן התנה את הצטרפות חבריו לממשלה באימוץ חוק הגיוס שהציע, ככתבו ולשונו. או בלשון ליברמנית מדוברת: "בלי לשנות פסיק".
הרב יעקב ליצמן, מנהיג יהדות התורה בעת ההיא, דחה את האולטימטום המתגרה. קשה היה להאשים אותו. אם כי קריאה נכונה של המפה, יכולת איפוק מעל לממוצע ויכולת להחליט על פי שיקול תבוני מזוקק - היו עשויות להוביל יהודי נבון דוגמת מוטי בבצ'יק לקבלת המתווה בעת ההיא. אבל ליצמן, כאמור, כפי שצפה ליברמן, ובעיקר כפי שייחל כי יגיב, דחה את האולטימטום, ושילח את ליברמן לדרכו המיוחלת החדשה ואת המדינה לסבב אינסופי של חוסר יציבות ומערכות בחירות נעדרות הכרעה בין ה"ציבור הנאור" ו"עם ישראל".
חשוב להבהיר שלא בכדי נתפסת הצעת ליברמן כפי שגובשה בצה"ל ב־2018, בקנה מידה של היום, כהצעה מקילה. לפי בחינת מרכיביה, למול הצעות החוק שגיבשו יולי אדלשטיין ובועז ביסמוט, היא הייתה אוורירית למדי. כך למשל, על פי הצעת ליברמן, אי־עמידה ביעדי החוק גררה אומנם סנקציות, אך אלה עמדו להיות מוטלות רק לאחר "תקופת הסתגלות" של שלוש שנים.
מה שחשוב יותר – מדובר שם בסנקציות על המוסדות בלבד. בדל של סנקציה לא הטיל החוק הכמעט ידידותי של 2018 על סרבן הגיוס עצמו. כך למשל, בניגוד להצעות החדשות לא הייתה בחוק של ליברמן כל מגבלה על יציאה מהארץ או קבלת רישיון נהיגה. זה היה החוק שליצמן דחה, בלי לחשוב פעמיים. את אנחת ההקלה של ליברמן כשנודעה ברבים תגובת ליצמן ניתן היה לשמוע מנוקדים עד בני ברק.
בדיעבד התאמתה ההערכה כי מדובר היה במהלך אסטרטגי מתוכנן שנועד לפתח בהדרגה אופק אלקטורלי חדש בלי לאבד את הבסיס הקיים. בעזרתו האדיבה של ליצמן, הצליח ליברמן לשכנע את הבייס שלו שהוא לא פרש מהגוש הימני אלא גורש ממנו. נתניהו אף מינה את עצמו בשירות האסטרטגיה של ליברמן כוועדת קבלה לשמאל הישראלי: ובתהליך פומבי, לעיני המצלמות, הנפיק לליברמן תעודת הצטרפות לשמאל. מתקפה שהודות לה נותרו רק מעטים שעדיין פקפקו בכך שקול לליברמן הוא קול נטו, נטול טריקים ונעדר שטיקים, לגיוס חרדים. אבל ליתר ביטחון הוצפה המדינה בשילוט המבטיח כי 100% כספים יגיעו למתגייסים, והיתרה – לסרבנים.
השלטים מאירי העיניים הללו עדיין התנוססו על כל גשר רענן, כאשר ליברמן במחי הודעה אחת הפך את המסר שבהם לקריקטורה צורמת ובעיקר מביכה. מזילי הריר נוכח סיפורי המריצות מן העידן האסטרטגי הקודם, לא הפנימו עדיין שהנסיגה מההתחייבויות שבחוק הגיוס היא חלק ממהלך אסטרטגי חדש שמתבצע באותו אומץ הלב ששימש את ליברמן כשהניף את נס החילוניות הלאומית ב־2018.
התוצאות העגומות של הבחירות שימשו כוו שעליו נתלתה הנכונות המפתיעה של ליברמן לחפש ולמצוא שביל זהב בנושא הגיוס, חרף רטוריקת העבר הקרוב, ששללה כל פשרה בעניין הגיוס לכל. לשיטתו, הכורח להתפשר הוא תולדת ויתורו של הציבור על הזדמנות הפז הנדירה להעניק לחמשת המוסקטרים - גדי, נפתלי את יאיר, יאיר ואביגדור – 61 מנדטים, שבעזרתם אמור היה הגוש לנקוב את ההר ולהוביל את המדינה אלי אופק זוהר, נטול אופוזיציה אפקטיבית ודמוקרטיה של ממש.
אבל לאחר שזה לא קרה, ובבואו לבחון את החלופות העומדות בפניו ביום הראשון של שארית חייו הפוליטיים, ליברמן מבין היטב היכן יוכל למצוא את החלופה הפוליטית הריאלית ביום שבו תתפוגג, אי פעם בעתיד – הקרוב או הרחוק – עוצמת המגנט המלכד ביחד כוחות המנוגדים זה לזה, שונים ומשונים, המהווים יחדיו את גוש השינוי. שהרי ללא ביבי, האנטי־ביביזם אמור להתפוגג ולפורר את הגוש לרסיסים.
ליברמן מודע לכך שבשלב הבא ימצא את החרדים כמרכיב הולך ומתחזק בלב כר הפעולה שלו, במחנה הלאומי־שמרני. הוא לא ימצא שם את חד"ש, טיבי ובל"ד, ואפילו לא את הזרם המרכזי ברע"ם. לכן, הבחירה שלו נתפסת כטבעית ובלתי נמנעת, לפחות בקרב אלה שעיניהם בראשם. אלא שאת קנאי הגיוס זה, בצדק, לא מעניין: הייתה להם הבטחה שבגינה הצביעו עבורו, והוא מעל באמונם. והם עדיין ההווה שלו, ואותם הוא מאבד - מה שהופך בחירות חדשות לאופציה שאינה מועדפת במיוחד על ליברמן, שנותר בינתיים תקוע בין העולמות ועגלתו האלקטורלית הריקה בידו.
בנוסף ניצבת בפני ליברמן סתירה לוגית בכל הנוגע לנרטיב אשר לו הוא נשבע אמונים, לדבריו, של הכרה במציאות וכפיפת הראש בפני הכרעת הבוחר. כי השאלה המתבקשת היא כיצד לנוכח הציות לבוחר, שפסק דינו שילח אותו, לשיטתו, לזרועות החרדים, הוא יכול להתחפר בסרבנותו לנוכח אותו בוחר, שגם הביע בקול צלול וברור ובעוצמה מחרישת אוזניים את עמדתו לגבי קו אדום נוסף של ליברמן. הכוונה למיליון וחצי בוחרים שחרף מסע הכפשה רווי שנאה יוקדת שהגיע לגבהים חסרי תקדים, הביעו את רצונם לראות את בנימין נתניהו כראש הממשלה. קל וחומר שזהו, לא במקרה, גם הציבור שרואה בליברמן מועמד רציני להנהיג אותו בעתיד. לא לאורך זמן יוכל ליברמן לחמוק מהסתירה בין נכונותו להתחשב בתוצאות הבחירות בעניין החרדים ולא להתחשב בהן בעניין נתניהו.
אלא שמי שמכיר את ליברמן יודע שבהתנהלותו אין שמץ של גחמנות. לכן פתרון החידה הוא שכל עוד קיים סיכוי בזמן המנדט של גדי איזנקוט או של הכנסת להקמת ממשלת 61 עם יהדות התורה וש"ס - יימנע ליברמן משבירת התחייבות נוספת. רק סתימת גולל סופית על קואליציית שינוי־חרדים, תפתח פתח לצירופים אחרים. בעיקר, לפחות במישור הגלוי: ממשלת אחדות.
שהרי ליברמן ואיזנקוט לא מעוניינים בבחירות חדשות. ואפילו נפתלי בנט, שהוא בעל עניין מובהק בבחירות שיגדילו את ביחד משמעותית (כמו גם את הדמוקרטים והליכוד), מדבר על אחדות. עמדה העולה בקנה אחד עם הדבקות בעמדותיו בעניין הגיוס, והסירוב להקמת ממשלה בעזרת סיעות שאינן מכירות בזכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל.
בשורה התחתונה, נתניהו אמור לעמוד בראש הממשלה בתוקף היותו ראש הסיעה הגדולה וראש הגוש הגדול בקרב חברי הסיעות הבאות בחשבון להרכבת ממשלה. ואם איזנקוט חושב שיש סיעות נוספות הבאות בחשבון לחברות בממשלה או לשליטה בה, אדרבא, שירכיב עימן ממשלה.
את המקל של הלגיטימיות הפוליטית של השתתפות רע"ם והמשותפת בממשלה אי אפשר להחזיק בשני הקצוות: אם הן כשרות, שיבנה איתן ממשלה. ואם לאו, גם לא ניתן להשתמש בהן כקלף מיקוח בהרכבת הממשלה. אחרת על איזנקוט להביא בחשבון כי כל הדרכים מובילות לבחירות, שבהן ייתכן כי גוש השינוי יחליט להציב בחלון הראווה מיני ביבי דוגמת ליברמן או בנט, ולא בובת רונן מנליס מפא"יניקית.