מיד לאחר האסון נפוצה שמועה כי המחתרת הציונית ביצעה את הפיגוע. הטענה הזו, שמקורה ברשויות העיראקיות, התנחלה בקרב יהודי עיראק, ורובם מאמינים עד היום כי אכן ידיהם של יהודים בדבר - בין שמתוקף פקודה שניתנה בישראל, או ביוזמה מקומית של המחתרת.
ראשי התנועה הציונית טענו להגנתם כי היה זה פשע לאומני. לדבריהם, קיצונים מקומיים יזמו את הפיגוע על רקע גל השנאה הגובר לישראל ומאמצי היהודים לנטוש לצמיתות את מולדתם. לימים הקים המוסד שתי ועדות חקירה פנימיות כדי לחקור את נסיבות הפיגוע. הוועדות לא מצאו את האשמים.
אוצר ארכיוני גנוז
לאורך השנים ניסו חוקרים ועיתונאים רבים, ישראלים וזרים, לפתור את תעלומת הרצח, אך העלו חרס. עתה באו יוצרי הסרט וביקשו להוכיח כי אכן יהודים שפכו את דם אחיהם. הם ביססו את הטענה על שני סוגי עדויות. אחת מפי חוקרים ועדים המופיעים בפני המצלמה, והשנייה באמצעות אוצר ארכיוני. לידיהם הגיעו רשימות שניהל העיתונאי ברוך נאדל, כתב "ידיעות אחרונות", שחקר את הפרשה בשנות ה-70.
נאדל, שהלך לעולמו לפני 12 שנה, הותיר בארכיון של אוניברסיטת ייל ארגז מסמכים ובו רשימותיו. אחת לאחת עוקבת המצלמה אחר דפים בכתב ידו, שבהם שטח נאדל את העדויות שאסף. גלריית המרואיינים מעניקה רקע והקשר. מי מהם רקע היסטורי, ומי עדות אישית או זיכרון משפחתי.
הדרישה להוכחה חד-משמעית בפרשה כמו זו היא מהותית, גם אם לפנינו תוצר קולנועי. סרט תעודה איננו רק יצירת אומנות במובנה היצירתי, החופשי, אלא גם מסמך עיתונאי טעון ביסוס. לפנינו מונחת טענה לעבירה החמורה מכולן - רצח בכוונה תחילה. עבירה כזו דורשת הוכחה ודאית מהסוג שלא ניתן לקעקע, מה שמכונה בסלנג "אקדח מעשן". הסרט אינו מביא הוכחה כזו או קרובה אליה. גם המרואיינים, רובם אנשים נכבדים, מביאים עדויות נסיבתיות להוכחת הטענה כי יהודים תכננו את הפיגוע. למרות המאמץ הרב, העולה לעיתים לכדי אש בעיניהם, הם התקשו לספק את האקדח המעשן.
המחקר ההיסטורי הנוגע לתקופה ההיא שולל את האפשרות כי הפקודה יצאה מישראל. העובדות מדברות בעד עצמן. עד אותו יום, נרשמו יותר מ-86 אלף יהודים לעלייה. רובם עזבו את בתיהם בערים ובעיירות השונות, והגיעו למקלטים של הקהילה בבגדאד בציפייה למטוס שייקחם לכאן. אלא שמדינת ישראל לא הייתה ערוכה לקלוט אותם, בגלל מחסור ביחידות דיור ואוהלי מגורים וקריסה של מערכות הקליטה.
ממשלת בן-גוריון דרשה משליחיה, ראשי המחתרת, להיאזר בסבלנות ולמשוך את הזמן. אבל שם, בבגדאד, הקדירה רתחה. היו אלה השנים שאחרי מלחמת העצמאות. לעיראק הגיעו לא רק תמונות ותיאורים מן "הנכבה" של 48', אלא גם פליטים פלסטינים עצמם. הצבא העיראקי שהשתתף במלחמה ניגף בפני צה"ל וחזר הביתה עם חלליו. היהודים היו חלק בלתי נפרד מן החברה העיראקית, והעזיבה ההמונית גרמה תחושת השפלה לחברה העיראקית.
המקלטים הזמניים שהקצתה הקהילה היהודית לבניה העוזבים איימו להתפקע מרוב דחיסות ומתח. ברחוב שררה כלפי היהודים אווירה נפיצה. לפי הסברה, במצב העניינים הזה, רצה מישהו מראשי המחתרת הציונית לשלוח רמז עבה לירושלים כדי לשכנעה לשנות את החלטותיה. ויש אפשרות שלישית, ולפיה אחד מחברי המחתרת פעל לבדו ללא תיאום מפקדיו.
אישית הייתי שמח לדעת מי מסתתר מאחורי הפשע, במיוחד אם אלה יהודים. אבל נאדל, ובעקבותיו יוצרי הסרט, לא הציגו הוכחה מעל לכל ספק כי יהודים אכן הסתתרו מאחורי הפיצוץ. כך נותרה הפרשה בסירובה. היא מתעקשת לא לבוא על פתרונה.
מלחמות יהודים
הסערה בעקבות האסון בבגדאד איננה תלושה מן המציאות הפוליטית של ימינו. בעיראק של שנות ה-40 פעלו בקרב הקהילה היהודית לא רק המחתרת הציונית אלא גם התנועה הקומוניסטית. יהודים רבים השתייכו לשמאל הסוציאליסטי וראו בעצמם אזרחים עיראקים לפני הכל. יחד עם חבריהם לדרך, מוסלמים ונוצרים, הם הביעו התנגדות למפעל העלייה לישראל ולקשר המתהדק בין היהודי למדינה שבדרך.
התהום הפעורה בין שני המחנות נדדה איתם גם לכאן. "תיקי בגדאד" מצביע באופן בלתי מוצהר על הפילוג. אומנם הוא מגיש לצופה טענה בלתי מבוססת לפשע חמור, אבל האישום איננו פרסונלי בלבד ולא רק תנועתי. מבין המילים עולה בבירור יחס של בוז כלפי מפעל העלייה מעיראק והאישים שהנהיגו אותו. הביקורת משמאל נגד הממסד הציוני מתקיימת בצורותיה השונות גם בימים אלה.
עד שתגיע ההוכחה החותכת לגבי זהות הרוצחים, נמשיך להילחם עוד קצת זה בזה. לשם מה הביאה אותנו התנועה הציונית לארץ ישראל, אם לא כדי לרקום עלילות אחד כלפי השני, להכשיל ולשנוא? יש זמן ואפשר לקחת אותו בנחת. שליחי המשטר האפל לא ינקשו באישון ליל על דלת הבית.