חברי הכנסת היהודים, אולי תזמינו את עמיתיכם הערבים לקפה? | גרשון בסקין

19 חברי כנסת ערבים נבחרו לכנסת, אך מנהיגים יהודים ממשיכים לפסול שותפות עמם מראש • לפני שפוסלים ציבור שלם, כדאי לשבת לכוס קפה ולהכיר את האנשים שמאחורי המחלוקות • שיתוף פעולה לא מחייב הסכמה על הכול

ד"ר גרשון בסקין צילום: יוסי אלוני
עקבו אחרינו
אחמד טיבי. איתמר איתם
אחמד טיבי. איתמר איתם | צילום: מרק ישראל סלם

יש לי הצעה פשוטה לחברי הכנסת היהודים בכנסת החדשה, במיוחד לאלה שהצהירו כי לעולם לא ישבו בממשלה עם מפלגות ערביות ולא יסתמכו על קולותיהן: הזמינו את עמיתיכם הערבים לכוס קפה. לא לעימות טלוויזיוני, לא להתנגחות בוועדה ולא לחילופי האשמות מעל דוכן המליאה. פשוט שבו יחד, רצוי בלי מצלמות, ודברו.

שאלו אותם על חייהם, על משפחותיהם, על ילדיהם, על הקהילות שהם מייצגים, על תקוותיהם ועל פחדיהם. ואז הקשיבו. הקשיבו באמת.

ייתכן שתופתעו ממה שתגלו.

קודם כול, אולי תגלו שחברי הכנסת הערבים אינם עשויים מקשה אחת. אין להם אידיאולוגיה משותפת, אסטרטגיה פוליטית אחידה או תפיסה אחת של הדרך לקדם את החברה הערבית. חלקם דתיים, אחרים יותר חילונים. יש המדגישים את הזהות הלאומית הפלסטינית, ואחרים מתמקדים בהשתלבות אזרחית ובשיתוף פעולה מעשי. הם גם חלוקים ביניהם, לעיתים בחריפות.

במילים אחרות, הם פוליטיקאים. בדיוק כמוכם.

אולי תגלו שהם לא הגיעו לכנסת משום שהם שונאים את ישראל או רוצים להשמיד אותה. הם נבחרו משום שמאות אלפי אזרחים ישראלים רוצים שמישהו ייצג אותם וישפר את חייהם. הם רוצים ביטחון ברחובות, חינוך טוב לילדיהם, דיור במחיר סביר, מקומות עבודה וממשלה שמתייחסת אליהם בכבוד.

אולי תופתעו לגלות שהנושא הבוער ביותר בחייהם אינו בהכרח הסכסוך הישראלי־פלסטיני, חשוב ככל שיהיה, אלא האלימות והפשיעה המאורגנת שהפכו את חייהם של אזרחים רבים בחברה הערבית לסיוט.

שאלו אותם על אימהות שפוחדות לתת לילדיהן לצאת מהבית בלילה, על צעירים שנרצחים ברחובות, על בעלי עסקים שנאלצים לשלם דמי חסות ועל משפחות שכבר אינן מאמינות שהמשטרה מסוגלת להגן עליהן. אולי תגלו שהם לא מבקשים להחליש את משטרת ישראל. להפך. הם רוצים משטרה חזקה ויעילה, שתגן על אזרחים ערבים באותה נחישות שבה היא מגינה על אזרחים יהודים.

והנה נושא שאפשר להתחיל לעבוד עליו יחד כבר מחר בבוקר.

שאלו אותם על החינוך. הם יספרו לכם על צעירים ערבים מוכשרים שחולמים ללמוד רפואה, הנדסה, מדעי המחשב ומשפטים, אבל נתקלים בכיתות צפופות, בתשתיות לקויות ובהזדמנויות מוגבלות.

אולי הם גם יזכירו לכם את הרופאים והאחיות הערבים שמטפלים בחולים יהודים, את הרוקחים שמספקים להם תרופות, את המרצים שמלמדים את ילדיהם באוניברסיטאות ואת אנשי המקצוע הערבים שבלעדיהם חלקים חשובים מהמשק הישראלי יתקשו לתפקד.

הרי יהודים וערבים כבר עובדים יחד מדי יום בבתי חולים, באוניברסיטאות, בחברות הייטק ובמקומות עבודה רבים אחרים. רק בפוליטיקה הישראלית יש מי שמתנהגים כאילו שיתוף פעולה ביניהם הוא אסון לאומי.

שאלו אותם על דיור. תשמעו על זוגות צעירים שאינם יכולים לבנות בית, על יישובים שלא מאפשרים להם להתפתח ועל משפחות שחיות בצל צווי הריסה.

ואז שאלו אותם מה משמעות השוויון בעיניהם. אני מניח שרבים מהם יאמרו שנמאס להם להרגיש אזרחים מדרגה שנייה. הם אינם מבקשים זכויות יתר. הם מבקשים שוויון בפני החוק, חלוקה הוגנת של משאבי המדינה והזדמנות אמיתית להשפיע על עתידה.

ואז שאלו אותם על 7 באוקטובר.

אל תניחו שאתם יודעים מראש מה תהיה התשובה. שאלו מה הרגישו כאשר אזרחים ישראלים, ובהם גם ערבים, נרצחו או נחטפו. שאלו כיצד חוו את הפחד, הזעזוע והחשדנות שבאו בעקבות הטבח. ייתכן שתשמעו גינוי חד־משמעי לטבח לצד עמדות בנוגע לחמאס או למלחמה בעזה שתתקשו לקבל. אין צורך לטשטש את המחלוקות האלה. הן אמיתיות ולעיתים עמוקות. אבל יש הבדל עצום בין להתווכח עם אדם על עמדותיו לבין לקבוע מראש שהוא האויב שלכם בלי שטרחתם להכיר אותו.

שאלו אותם איך הרגישו כאזרחים ערבים בישראל בזמן המלחמה בעזה. איך חיים עם הכאב על פלסטינים שנהרגים, לעיתים קרובי משפחה וחברים, בתוך מדינה שרוב אזרחיה היהודים עדיין נושאים את הטראומה של 7 באוקטובר? אולי תגלו שאפשר לכאוב באמת את סבלם של הפלסטינים ובאותה נשימה לדאוג לביטחונם של הישראלים היהודים.

שאלו אותם גם על הקשר שלהם לארץ הזאת. הם יספרו לכם על משפחות שחיות כאן דורות רבים, על כפרים, בתים, מטעים, מסגדים, כנסיות ובתי קברות. הם ידברו על 1948 כשנת הנכבה, בעוד שאתם רואים בה את שנת העצמאות והתקומה הלאומית של ישראל. אתם לא חייבים להסכים על ההיסטוריה. אבל אתם חייבים להכיר בכך שעמיתיכם הערבים שייכים לארץ הזאת בדיוק כמוכם.

בבחירות האחרונות זכו שתי הרשימות הערביות ב־19 מנדטים - 11 לרשימה המשותפת ושמונה לרע"ם. לנציגיהן עשוי להיות תפקיד מכריע בעיצוב עתידה הפוליטי של ישראל. ובכל זאת, מנהיגים יהודים ממשיכים להצהיר שלא ישבו עם מפלגות ערביות ולא יסתמכו על תמיכתן.

אני רוצה לשאול אותם: האם באמת ניסיתם להכיר את האנשים שאתם פוסלים?

קחו למשל את ד״ר מנסור עבאס. אפשר לחלוק על השקפת עולמו הדתית ועל עמדותיו הפוליטיות. אבל אי אפשר להתעלם מן העובדה שהוא היה מוכן לחצות את אחד הקווים האדומים המושרשים ביותר בפוליטיקה הישראלית ולהצטרף לקואליציה בהנהגת מפלגות יהודיות ציוניות.

חשבו גם על פרופ׳ יוסף ג'בארין, ד״ר אחמד טיבי ועמיתיהם ברשימה המשותפת. הם אינם שותפים לדרכו של עבאס. עמדותיהם בנוגע לציונות, לזהות הפלסטינית ולסכסוך עשויות להיות קשות מאוד לקבלה עבור ישראלים יהודים רבים. חלק מהמחלוקות עשויות למנוע שותפות קואליציונית.

אבל דווקא משום שיש מחלוקות, צריך לדבר.

ייתכן שתגלו שאפשר לשתף פעולה בנושאי חינוך, בריאות, דיור, שלטון מקומי ומאבק בפשיעה גם בלי להסכים על הציונות, על מדינה פלסטינית או על אירועי 1948.

אולי תגלו שחבר כנסת ערבי שאינו נותן אמון במערכת הביטחון הישראלית עדיין רוצה שהיא תגן טוב יותר על האזרחים הערבים. ואולי אפילו תגלו שלעמיתיכם הערבים יש רעיונות חשובים לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית.

אין פירוש הדבר שכל מפלגה ערבית צריכה להצטרף לכל קואליציה. קואליציות מחייבות הסכמות פוליטיות, התחייבויות משותפות ויכולת לעבוד יחד. לכל מפלגה הזכות לקבל את התנאים או לדחות אותם. אבל יש הבדל יסודי בין דחיית הסכם פוליטי מסוים לבין פסילה מראש של ציבור שלם של נבחרים רק משום שהם ערבים.

ויש סתירה עמוקה בטענה שמגינים על הדמוקרטיה הישראלית, ובאותה נשימה מתייחסים לקולותיהם של אזרחים ערבים כאילו הם לגיטימיים פחות כשהם משפיעים על הקמת ממשלה. כל 120 חברי הכנסת נבחרו באופן דמוקרטי, ולכולם אותה לגיטימיות פרלמנטרית. אזרחים ערבים אינם מאבדים את זכותם להשפעה פוליטית רק מפני שנציגיהם אינם ציונים. הם גם אינם צריכים לוותר על זהותם הפלסטינית כדי להיות שותפים מלאים בחיים הדמוקרטיים בישראל.

ביליתי חלק גדול מחיי בשיחות עם פלסטינים שדעותיהם שונות מאוד משלי. חלק מהשיחות היו קשות, גם עם אנשים שהתנגדתי בחריפות למעשיהם ולעמדותיהם. אבל למדתי שוב ושוב שכדי לגלות מה אפשרי, צריך קודם להבין במה אדם מאמין, ממה הוא פוחד ולמה הוא מקווה. שיחה אינה מבטלת מחלוקות. היא מאפשרת להבין אותן טוב יותר, ולעיתים פותחת פתח לשיתוף פעולה שאיש מהצדדים לא חשב שהוא אפשרי.

תארו לעצמכם שחברי כנסת יהודים וערבים יתחילו לראות זה בזה לא רק יריבים פוליטיים, אלא עמיתים החולקים אחריות משותפת לעתיד המדינה ולאזרחיה. אולי הם יגלו שיש ביניהם יותר אינטרסים משותפים מכפי שחשבו. אולי יבינו ששיתוף פעולה אינו מחייב אותם לוותר על זהותם או על עקרונותיהם. ואולי, חשוב מכול, הם יבינו שעתידה של ישראל אינו חייב להתבסס על הדרה פוליטית קבועה של חמישית מאזרחיה.

לכנסת החדשה יש הזדמנות לפתוח פרק אחר ביחסי יהודים וערבים בישראל. הוא לא יתחיל בהכרח בהצהרה היסטורית, בהסכם שלום או בפיוס בין שני העמים.

הוא יכול להתחיל במשהו פשוט הרבה יותר.

שני חברי כנסת, אחד יהודי ואחד ערבי, יושבים יחד לכוס קפה, שואלים שאלות, מקשיבים לתשובות ומגלים שהאדם שמולם אינו הדמות המאיימת שלמדו לפחד ממנה.

לפני שאתם מחליטים שאינכם יכולים לעבוד יחד, לפחות נסו להכיר את האנשים שאתם פוסלים מראש.

תגיות:
אחמד טיבי
/
הרשימה המשותפת