לרוב זה קורה בחופש. אם כי, יש כאלו שבאים עם אבא לעבודה כל השנה. כמוני למשל. כשאבי הגיע לתל אביב והתמנה כרב מרכז העיר, התפקיד הוטל לא רק עליו, אלא על כל בני המשפחה, וגם אני נקראתי לדגל. תפקידי בכוח היה חשוב ואחראי מאין כמוהו, לחלק מדי ערב שבת את עלוני פרשת השבוע לכל בתי הכנסת בשכונה.
אופניים קטנים נרכשו, "סבל" הורכב, ומדי יום שישי, עם חזרתי מה"חיידר", מיהרתי לבית חב"ד לארגן את חבילות העלונים, ומשם למסלול הקבוע, כשבתווך בתי כנסת רבים ומגוונים, כל אחד עם סיפור משלו.
זו הייתה חווית ילדות נהדרת. הרכיבה ברחובות מרכז תל אביב ותחושת האחריות שאפפה את הילד הקטן הותירו בי זיכרונות נעימים. אלא, שעל כל אלו העיב עצב גדול. קשה לתאר כיצד מרגיש ילד שמגיע לבית כנסת ומוצא את חבילת העלונים שהניח מוטלת כאבן שאין לה הופכין, עדות דוממת לעוד בית כנסת שננטש ונעזב.
כך, בית כנסת אחר בית כנסת, דלתות נעולות מעלות אבק, גבאי זקן שיושב בחוץ וממאן לעזוב. דור שלם שהולך ונכחד וילד קטן, שלא מבין לאן נעלמו המתפללים, ובלבו שנחמץ הוא מדמיין איך כשיהיה גדול הוא יפתח מחדש את כל בתי הכנסת.
היום אני כבר די גדול, ולמרות שחברי שלוחי חב"ד ברחבי תל אביב ואני מפריחים את השממה במספר לא מבוטל של בתי כנסת, עוד לא ממש הקמתי מחדש את כל אלו שנסגרו. אבל כשהשתתפתי השבוע במעמד הכנסת ספרי התורה לציון 90 שנה לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב וכשרקדתי בהתלהבות עם המוני עמך ישראל בשמחת התורה בשדרות רוטשילד, הבנתי שחזון תחיית המתים של בתי הכנסת בתל אביב הולך ומתגשם.
הכותב הוא שליח חב"ד בשכונות הצפון החדש בת"א ורב בית הכנסת 'סי אנד סאן'
התרעות פיקוד העורף