גם השב"כ וגם המומחים, שאני קורא את דבריהם בעניין, מדברים על קבוצה שמונה כמה עשרות נערים, לא יותר. וכשהשב"כ מוציא הודעה שקובעת ש"התארגנות זו גורסת כי למדינת ישראל אין זכות קיום", וש"חזונם העיקרי הוא הפלת השלטון בישראל תוך שימוש באמצעים אלימים ופתיחה במרד על מנת למנות מלך", אני מתאמץ מאוד לא לאפשר למי שמבקש לגרור אותי למחוזות ההזיה להצליח במשימתו. אוקיי, אז אותם 40 או 50 או אפילו 80 חבר'ה חושבים שלמדינת ישראל אין זכות קיום. בינינו, אני מכיר בין ערביי ישראל קצת יותר אנשים שעונים לתיאור הזה (כמה עשרות מהם אפילו הצטרפו לאחרונה לדאעש), ובכל זאת לא ראיתי סביבם היסטריה גדולה כל כך. אני גם מבין מהודעת השב"כ שאותם 80 צעירים בגיל תיכון רוצים מאוד להפיל את השלטון בישראל, לפתוח במרד ולהמליך עלינו מלך. זה אולי המקום לספר שגם אני בגיל שלהם רציתי למנות בישראל מלך, ואפילו חשבתי שמיקי ברקוביץ' יכול להיות מועמד מתאים לתפקיד. אז רציתי. לא הלך. מה ההבדל ביני אז לבינם היום? שהם מוכנים לנקוט לשם כך אלימות, ופעולה אלימה אחת שלהם אפילו גבתה קורבנות בנפש. מה זה אומר? שכדאי מאוד לעצור אותם ולשפוט אותם ואפילו כדאי שהם יבלו תקופה ממושכת בכלא. זהו. הדמוקרטיה שלנו אינה בסכנה, השלטון לא עומד לקרוס, ואנחנו מספיק חזקים כדי לצלוח את חבורת הילדים האלימה הזאת.
שום דבר ממה שאני כותב כאן לא נועד להקל עם הרוצחים או עם תומכיהם. באנשים שפגיעתם רעה צריך לטפל בחומרה, ואם יש מי שמסית את הנערים האלה, ואני מסופק בכך, צריך לשים גם עליו את היד. אבל כשאנחנו מתמודדים עם טרור ערבי שהמית עד היום אלפים מתוכנו, שרק בחודשיים האחרונים הפיל בנו 25 חללים ושה"רבנים" שלו מסיתים בלי הפרעה במסגדים, להפוך את החבורה הקטנה הזאת לסכנה אסטרטגית נראה לי חסר פרופורציות.
התרעות פיקוד העורף