ארצ'י באנקר, גיבור "הכל נשאר במשפחה" המיתולוגית, היה, במובנים רבים, הגבר הלבן האחרון: הוא החזיק בדעות קדומות כלפי שחורים, נשים, יהודים, הומואים וכל מיעוט אתני, דתי, תרבותי ומגדרי. אפילו הוא עצמו היה פרודיה על גבר לבן ממוצא אירי ממעמד חברתי נמוך שהתפרנס מנהיגת מונית.
שלא תבינו אותי לא נכון: אני שמח שהמצב השתנה. העולם השוויוני הוא אולי מבלבל ומאתגר, פחות קל (בטח לגברים) ופחות ברור, אבל למציאות החדשה יש דרכים משונות לתגמל אותנו בחזרה על שנגזלה מאיתנו הזכות הלגיטימית לטפוח קלות על אחוריה הלוהטים. קחו למשל את האבהות: לא משנה עד כמה נפלאים היו אבותינו, הרי שאנו, בהכללה, אבות טובים יותר מבני הדור הקודם - ולו רק מפני שיש מאיתנו ציפייה לקחת חלק שווה בגידולם של צאצאינו, שלא לדבר על הפגנת חום ואהבה בדרך שהייתה שמורה פעם רק לאמהות.
בחזרה למיטת חוליי: נראה שנס רפואי נוסף עומד להתרגש עלי - ואחרי שכל הרופאים שלא נועצתי בהם היו בטוחים כבר שזהו, נגמר, הרי שיש מצב שאשרוד את הגריפה כנגד כל הסיכויים. אגב, הדבר הראשון שאעשה מיד לכשאחלים יהיה להרים טלפון למושיקו ולקבוע איתו לבירה בשם הפאב־תרבותיות: אחרי הכל, לא יזיק לי חבר הומו מזרחי.
התרעות פיקוד העורף