וכך יכול היה רזי ברקאי לעשות כאוות נפשו באין מפגיע. באלה שהוא אהב נהג בשובה ונחת. הוא אף פעם לא נתן להם להתבלבל. תמיד נחלץ לעזרה כשנולד הצורך בכך. לעומת זאת, כשעלה לשידור מישהו שעמד להשמיע זמירות שלא היו מקובלות עליו, כאלה שהיו יכולות להראות שדעותיו של ברקאי הן קצת לא לעניין, ואני משתדל לומר זאת בעדינות, הכל התהפך על המרואיין. רזי ברקאי הפגין הרבה קוצר רוח, וגם קצת בוטות לא מנומסת.
נבחרי הציבור שעלו לשידור אצלו השתדלו כל העת להפיס את דעתו. “הדון" התקשורתי פשוט לא אהב את אלה שחשבו אחרת. מי שלא ראו כמוהו את המציאות תמיד סיימו חבולים ומושפלים.
שעות השידור של “האיש שלנו" בתחנה היו כאילו רשומות בטאבו על שמו. כל ניסיון לפגוע בהן במשך השנים עורר מיד את זעמם הקדוש של חבריו לדעה. הם פשוט לא היו רגילים שגם לצד האחר יש היכולת לנווט תוכניות ברדיו או בטלוויזיה.
ההבדל בין מראיין לבין מרואיין הוא בלתי נתפס. המראיין שולט באופיו של השידור מתחילתו ועד סופו, והמרואיין יכול היה להיזרק מן השידור בכל רגע. תמיד אפשר לטמון לו מלכודת. שאלות מכשילות, הנשאלות בטון מתנשא, הן הפריבילגיה של המראיין. המרואיינים נבחרים בקפידה, כשגם למפיק התוכנית יש אג’נדה משלו, שקרובה בהכרח לזאת של המראיין.
עכשיו חלקת אלוהים הקטנה של רזי ברקאי קוצצה בחצי וכתבני החצר של מחנה השמאל משמיעים קולות של קוזאק נגזל. זה אף פעם לא קרה להם. הם התרגלו שהתוצאות שמתקבלות ביום הקלפי לא יכולות לפגוע בהם, ושהם תמיד ישלטו בסדר היום התקשורתי. שאי אפשר יהיה להחליף אותם. שאם הם לא עומדים לבחירה, אין דרך לנתק אותם מן המיקרופון, גם אם המפלגה שבה הם תמכו בגלוי לא עברה את אחוז החסימה. כמה מהם אפילו העזו להצהיר בגלוי שהם תמכו במפלגות אנטי־ציוניות.
אז הנה זה קורה. רזי ברקאי הוא לא הסנונית הראשונה, אבל טוב לדעת שזה קרה גם לו. בערוצים נוספים, ציבוריים ולא ציבוריים, יצטרכו להפנים שגם לקול השפוי יש זכויות. לא כל החוכמה נמצאת בצד המטורלל של המפה הפוליטית. התהליך אולי לא יהיה קצר, אבל הוא כבר קורה. שנות החסד הארוכות שהיו לחבריו של רזי ברקאי עומדות לעבור מן העולם.
התרעות פיקוד העורף