אז בואו קודם כל ונראה את תמונת המצב המורכבת הנוכחית ברצועה הנשלטת מאז קיץ 2007 על ידי חמאס. בתקופה שמאז צוק איתן נורו לישראל הכי פחות רקטות מאשר בכל תקופה מקבילה מאז שחמאס בשלטון. בו בזמן, חמאס משקיע את מרבית משאביו ומאמציו בשיקום יכולותיו הצבאיות, בכלל זה בניית מנהרות רבות, עידוד טרור ביהודה ושומרון והסתה בצורה קיצונית לאלימות; רווחת האוכלוסייה האזרחית היא ממנו והלאה כמו גם שיקום ההריסות כתוצאה מצוק איתן. תנאי החיים מחפירים. חמאס מצוי בסכסוך עם כולם, בראש ובראשונה עם מצרים, למעט עם איראן. נכשלו כל הניסיונות לפייס בין חמאס לרשות הפלסטינית, ולרשות אין שום דריסת רגל ברצועה.
ועוד שתי תובנות חשובות לעניין זה. האחת: הקונספציה שלפיה שיפור מצב כלכלי בטריטוריה שבה שולט ארגון טרור יביא למיתון ורגיעה היא שגויה מיסודה. זאת אשליה. טרור ופיתוח לא חיים יחדיו. לא רק זאת, כל כסף טוב שיושקע בבניית נמל ירד לטמיון בפיצוץ הראשון שייגרם כתוצאה מטרור. ואיני מזכיר כאן את המובן מאליו שנמל (תהיה הבקרה עליו אשר תהיה) יהיה שער פתוח להברחת אמצעי לחימה.
התובנה השנייה קשורה למשמעויות האזוריות. פתיחת נמל מנוגדת בתכלית לאינטרס המצרי. המצרים חוסמים עכשיו את כל הפתחים, אז אנחנו נבוא ונפתח ונפגע ביחסים שלנו עם מצרים? ומה עם הרשות הפלסטינית? פתיחת נמל רק תחליש אותה מול חמאס ותחזק אותו. אנחנו רוצים בכך?
וזה מביא אותנו לשאלה המרכזית לגבי מדיניות ישראל: מה ישראל רוצה ויכולה לעשות לגבי חמאס ורצועת עזה? מה היא התרופה האמיתית שהיא רוצה ויכולה לתת לסרטן הזה? הסדר עם אבו מאזן? הסדר אזורי? כיבוש יזום של הרצועה? משא ומתן עמו? מתן סיוע כלכלי מתון ורצוף לאוכלוסייה ודחיית העימות הבא הבלתי נמנע כמה שאפשר? דבר אחד אני יודע: עדיין לא המציאו תרופה טובה נגד סרטן, ונמל הוא כנראה בקושי אספירין.
התרעות פיקוד העורף