יום האישה הבינלאומי מזכיר לי את יום העצמאות. יום אחד בשנה שבו אנו מתאחדים מסביב לדגל ומצליחים לעורר, ולו רק ליממה, את הרגש הלאומי הגאה שקבור עמוק במשך שאר ימות השנה בלבנו. טקס הדלקת המשואות, הזיקוקים בשמיים, שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש הממשלה שרים בצוותא בבית הנשיא כאילו לא היו ביניהם ויכוחים הרי גורל מעולם. והנה תחושת אופטימיות חמימה שפתרנו את כל הצרות מתפשטת בקרבנו. אלא שאז אנחנו מתעוררים למחרת בבוקר, קצת מפוכחים ממסיבת השכרות של אמש, ומגלים ששבנו למציאות ולעוד יום של שגרה, שנאה ופסימיות.
בעצם, כשיחגגו את "יום הגבר" אדע שהמשימה הושלמה. כשיציעו לגברים סיגרים בחצי מחיר, גאדג'טים במתנה, עצי ריח לרכב ועמדות גילוח מיוחדות בקניונים בחינם. למה לא? גם גברים הם בני אדם, גם להם מגיע להתפנק יום אחד בשנה. חבל רק שאף אחד לא עושה מזה עניין.
התרעות פיקוד העורף