משחר ההיסטוריה היו לבני האדם תוכניות מרחיקות לכת לימי שישי. ייתכן ששבוע העבודה המפרך הוא שגורם לנו לתכנן תוכניות מופרכות, רק כדי שנחוש שעדיין יש לנו חיים. רק שלחיים הללו יש לו"ז, שלא מבייש טיול מאורגן של קבוצות שיצאו לפנסיה ורוצים לגמוע שלוש מדינות שלמות ביומיים. האמת היא, שגם אני מוצאת את עצמי מפעם לפעם חוטאת באספירציות הללו, ומפנטזת על סוף שבוע מבודד במדבר עם פינג'אן וקפה שחור ושום נפש חיה מלבדי ומלבד זה שאצליח לגרור לשם. חבל שזה לא קורה הרבה (גברים, אתם לא זורמים). מסיבות לעומת זאת, מעולם לא היו כוס הקפה שלי. למען האמת, זו הפעם הראשונה שאני מעיזה להודות בכך לא רק בפני קוראי, אלא גם בפני עצמי ולחוש עם זה בטוב.

אתם מבינים, עוד בימי אסיפות הכיתה בגיל 12 שנסובו סביב ערבוב קטשופ ומיונז בסניף מק דיוויד במרכז העיר, לא הייתי טיפוס בלייני במיוחד. במשך שנים חשבתי שמשהו לא בסדר איתי. כיצד ייתכן שנערה בת 18 שמוזמנת למסיבות במועדונים נחשקים בתל אביב, והופכת למושא קנאה של כל חברותיה, שואפת בסתר לבה לשבת בשישי בערב בבית ולהאזין לסיפורים על קום המדינה בתוכנית הרדיו של מושיק טימור. לא רק אני לא הבנתי את עצמי, אלא גם שלל בחורים שעמם יצאתי בשנות ה־20 לחיי, שהיו בטוחים שהם הולכים לישון בשישי בערב עם נערת רוק פרועה, אך התעוררו בשבת בבוקר עם בחורה שהעדיפה לקרוא את “פנקס שירות" של רבין במרפסת.

הימים היו טרום ימי פייסבוק והמחשב, ואני מניחה שיצאתי כי פחדתי להישאר לבד, ללא חברים. שני עשורים מלאים מחיי ניסיתי להיות כמו כולם, להעמיד פנים שהרעש המונוטוני ברקע והעשן במועדון הסגור והמחניק עושים לי את זה. למען האמת, סבלתי כל כך עד שלקח לי כמעט שלושה ימים להתאושש פיזית ומנטלית אחרי כל מסיבה. אני אוהבת מאוד אנשים, באמת. בעיקר אוהבת כשאפשר לשוחח איתם. אלא שקצב דפיקות לבי עולה בכל פעם שמישהו מחברי מתכנן לעצמו איזו מסיבת יום הולדת ענקית עם ״משקה ראשון חינם״, אז אני יודעת שהסתבכתי ואני כבר מחשבת את קץ החברות בינינו לאחור.

הפעם האחרונה שמצאתי את עצמי נמחצת כמעט למוות במסיבה המונית, הייתה לפני שש שנים בדיוק. לא חג או מועד מיוחד, אלא חברה טובה שניסתה לשכנע אותי שמסיבות גייז הן לא המסיבות שאני מכירה. “תזרמי ואל תהיי כבדה", היא אמרה, ומבחינתי הפעילה את מילת הקסם. כבדה זו לא אני, אז זרמתי. "אבוא לאסוף אותך בחצות ואל תבואי עם תיק", היו ההוראות המדויקות. "חצות?", תכננתי כבר להיות במיטה בשעה הזו, אבל מסתבר שמסיבות מתחילות בלילה ומסתיימות באפטר של צהריים. "אז אולי אגיע רק לאפטר", ניסיתי לשכנע. הרי גם ככה אין לי מה לעשות במסיבת גייז, זה לא שייצא לי משהו מהמינגלינג בין כל החתיכים האלה בין כה. ברירה היא לא הותירה לי. אז אספתי את השיער כדי שלא ידבק בו עשן, עליתי על נעלי ספורט ורקדתי עד אור הבוקר. מה זה רקדתי, נמחצתי למוות בין עשרות גברברים נטולי חולצה שניסו לגעת זה בזה, ולא ראו את זו שנמחצה להם בין הקוביות בחזה. בשלוש בבוקר נכנעתי ותפסתי מונית הביתה.

ביום שישי בשבוע שעבר ישבנו ארבעה חברים כל אחד בביתו, ותהינו מי הם אותם בליינים בני 35 ומעלה שמעלים תמונות של דרינקים באיזה בר. תהינו אם מדובר בקונספירציה חברתית, כזו שנועדה להוציא לאחרים את העיניים בשעה שכולם יושבים עם פיג'מה וגרביים מול קושמרו. לאות התרסה, החלטנו לצלם כל אחד בתורו תמונה של רגליים בתוך שמיכת טלוויזיה, כשברקע הפרק הראשון של "סברי מרנן". כנראה שישנו גיל מסוים, שבו מגיעים אחרי שבוע עמוס ליום שישי, ואפילו את האצבע על השלט אין כוח להזיז.

כולנו הסכמנו על כך שבגילנו שנע בין סוף שנות ה־30 לתחילת שנות ה־40, עדיין לא פרשנו לגמרי מעולם הצעירים. אנחנו רוצים לחיות, להתרגש, להתאהב גם אם אין לנו ממש כוח לזוז מהספה בשישי בערב. אולי כי אנחנו יודעים שהפעם נעשה את זה נכון ורגוע ובלי בלגנים וציפיות לא מציאותיות מבן הזוג. אולי כי עברנו כבר מספיק בחיים כדי להבין שאנשים מאושרים באמת לא יוצאים מהבית ביום שישי בערב. ואולי בכלל עדיף לתכנן את החיים כך, שהם לא ייראו בסופו של דבר כמו פרק של "סברי מרנן".

שבי בבית: אף פעם לא אהבתי מסיבות, בטח לא ביום שישי

נדרשו לי שני עשורים כדי להודות בפני עצמי ואפילו לכתוב את זה בעיתון: לא אהבתי, לא אוהבת וכנראה גם לא אוהב מסיבות. בטח לא ביום שישי