השעה הייתה שבע בבוקר. הוא פקח את עיניו לקולו הצורם של הסוהר עם הרי"ש המתגלגלת. "ספירה, להתעורר מהמיטות, ספירה". הוא הסיר מעליו את השמיכה, התיישב במיטתו, אגודל על עין ימין, זרת על עין שמאל ושלוש אצבעות על המצח. "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", לחש.

"ספירה! עוד דקה וחצי כולכם מדוגמים ועומדים כאן מולי, ספירה!", המשיך לצרוח הסוהר. הוא קם ממיטתו, נמתח ופלט אנחה. זה חודשיים שאין לו כאבי גב, החליפו לו מזרן לחדש יותר, קשיח, שאף אסיר לא שכב עליו לפני כן. רק המחשבה הזו טובה יותר מכל קפיץ אורתופדי. הוא ניגש אל המראה, הביט בפניו. כמה קמטים חדשים נוספו, זה לא הדאיג אותו. הוא פתח את הברז, מים חמים זרמו. צחצח את שיניו, שטף את פניו, ניגב אותן במגבת צהובה ורכה ושב אל מיטתו. הוא חייב לסיים את "גן העדן" של המינגווי. הוא חוטא במחשבה שדווקא כאן, מאחורי סורג ובריח, מצא את גן העדן שלו.

הוא פותח את הספר בעמוד 187 וממשיך לקרוא. מבחוץ נשמע קול הסוהר: "אחד להתפקד! שניים להתפקד! שלוש להתפקד! איפה גמליאל? אה, הנה אתה. כשקוראים לך, תתפקד. כל בוקר אחזור על זה?".

הוא חייך, המשיך לקרוא את הגיגיו של המינגווי, אבל מחשבותיו נדדו למקום אחר. כמה בר מזל הוא שאינו צריך להתפקד לאותה הספירה. שהמאכלים המונחים על שולחנו שונים ממאכלי האסירים. שאת המקלחת הוא עושה ביחידות. שלפעמים, כשיש איזו פרשה סוערת בכלא, מנצל ראש האגף שלו את המומנטום ושולח אותו ל־24 שעות בבית, שבהן הוא מבקר את אשתו הבוטחת, ילדיו ונכדיו.

הוא נכנס אל החדר האחרון בבית, שהיה חדר העבודה שלו, ומביט בכל הפרסים שבהם זכה, בטקס הדלקת המשואות שכיבד בנוכחותו, ובתמונתו סועד עם אשתו במסעדה עממית ומתחתיה הכיתוב "כבודו ואשתו ירדו לעם ואכלו כאוות נפשם".

בלילות הגנובים הללו, כשהוא שב אל ביתו, אחרי שכל ילדיו עזבו, נושאים את ילדיהם שלהם בסלקל, מורחת אשתו קרם גוף ריחני, לובשת פיג'מה יפה יותר מהטרנינגים הרגילים שהיא מרשה לעצמה כשהוא נעדר, ומחכה במיטה. הוא יודע שזה כבר אינו הולם את גילו. הוא לא יכול להביט בה באותה הצורה המגיעה לה, החושקת.

דרך ארוכה היא עברה איתו. האישה הראשונה התלוננה על מעשיו, טענה שבזמן שעבדה איתו שפך מים על חולצתה הלבנה ואמר לה "כך יפה לך יותר". התקשורת החלה לשפשף שתי אבנים. הוא זוכר את הלילה ההוא, את דפיקות הלב המואצות. אשתו הניחה עליו יד. ביד השנייה הגישה כוס תה על שולחנו ואמרה "זה שטויות, כבר הרבה זמן שלא היה רעש בתקשורת, אל תיבהל".

האישה השנייה התלוננה שקרא לה אל חדרו במלון. כפה עליה לנשקו ודחף את לשונו לפיה. שוב הניחה עליו אשתו את ידה. הפעם היא הגישה מרק שעועית שהכינה, הסתירה בגופה את הטלוויזיה ואמרה "זה כמו דומינו, הן לבטח רודפות פרסום. הכל בסדר".

בשלישית וברביעית כבר שתקה. כל מילות הניחומים שידעה כמו נשמטו ארצה. אבל ידה בכל זאת נחה על גבו, תומכת, גם אם מטילה ספק בגבר שנשא אותה לאישה כשהחיים עוד היו אלמוניים יותר. ואחר כך הגיע המשפט. הן עלו בזו אחר זו. ופתאום אלה לא היו רק נשיקות אלא מגע חזק, כופה ואונס. וכשהטילו עליו השופטים מספר לא מבוטל של שנות מאסר, פרץ בבכי רם שמהדהד בראשו עד היום. הוא ראה גם את אשתו, ישובה שם, בוכה, מנסה להגיע אליו, אבל לא מצליחה לעבור את גדוד הנוכחים באולם.

הוא אינו יכול להביע בפניה אהבה מלבד מילים שינחמו את בדידותה. בלילות הללו הוא מלטף אותה, את פניה, לא את גופה, לוחש לה שעוד מעט הסיוט מסתיים, שישובו להיות משפחה אחת גדולה, ושהציבור בטח כבר שכח.

"הספירה הסתיימה, גשו לעבודה", שוב קולו של הסוהר מעיר אותו, הפעם ממחשבותיו. הוא מביט בספר, עמוד 200, והוא לא זוכר כלום מהעמודים הקודמים. המחשבות הקודחות הפרו את שלוותו בקריאת הספר, אז הוא חוזר אחורה. ומתחיל מחדש.

האסירים עוברים על פני תאו הממוגן, בדרכם אל העבודה במפעל המאולתר שבנו להם בכלא. בטח היום יצמידו גרביים ויעטפו בניילון, או שאולי יחתכו כרטיסי ברכה, או שבכלל יעבדו במטבח. בית הכלא הזה יודע לגוון להם את השגרה. פעם הוא פנה אל מנהל האגף ושאל אותו "למה אני לא יוצא למפעל, כמוהם?". מנהל האגף פרץ בצחוק ואמר "זה לא למעמדך".

"תן לי פעם אחת, אולי זה יפיג קצת את השעמום", ביקש. למחרת הוא לבש סרבל כתום ויצא עם שאר האסירים אל המפעל. הם נראו לו פחות מאיימים. "אסירים ממשפחות טובות", כינה אותם פעם ראש האגף. הוא החל לשוחח איתם, שאל על מה הם יושבים. עבירות מס, אינטרנט, ואחד מהם, הקשוח ביותר, על לקיחת שוחד במקום העבודה. לא אסירים שהיו מפיקים עליהם סרטים, לא אסירים שיש סיבה לעורר את חוש הפחד בשבילם.

אותו אף אחד לא היה צריך לשאול על מה הוא יושב. כולם כבר ידעו. אבל אחד מהם בכל זאת ניגש אליו: "למה אתה לא מודה וזהו? יקצרו לך את העונש". הניח הבחור את כלי העבודה על הדלפק המבריק ואמר "כי לא עשיתי את זה, תתבייש לך". הוא ביקש מאחד הסוהרים לשוב אל תאו, מאז לא יצא יותר ולא שלח חיוך לאף אחד מהאסירים. כמו מאשים אותם באשמתו.

הוא סוגר את הספר. אין לו מושג למה, אבל היום הוא לא מצליח להתרכז באף מילה. הוא מביט בלוח השנה, בעוד כמה ימים ידונו בבקשת השחרור המוקדם שלו. אולי יצליח לו וישתחרר מגן העדן הקטן שאותו בנה לעצמו פה, בתא הזה, בשנים האחרונות. ואולי משהו בו ישתחרר, הוא יצליח לאהוב את אשתו, כמו שמגיע לה, כמו האהבה שאהבה אותו.

כן, הוא כבר יכול לדמיין איך מודיעים על שחרורו המוקדם. בעיני רוחו רואה איך הוא יוצא מבית הסוהר עם תיק קטן בידו ונכנס אל המרצדס של אחיו, או בן דודו. כבר רואה ממש ברור איך רגע לפני שהמכונית מתחילה לנסוע הוא פותח את החלון, מביט אל גדודי הצלמים וצועק "זה לקח זמן, אבל סוף־סוף הצדק יצא לאור".

את תאו ישאיר מדוגם. כאילו מעולם לא היה שם. כמה ימים אחר כך, אפשר שגם חודשים, ייכנס מישהו חדש, גם הוא בעל מעמד רם, אפשר להניח שעוד לשעבר. וכשיתיישב על המיטה, רגע לפני שימרר בבכי, ירגיש במשהו קשה בין סדיני המיטה, ירים את הסדינים והנה ספר, המינגוויי. כשיפתח אותו, ילחש לו הסופר "לעולם אינך יכול להודות, אפילו בפני עצמך, שהמלחמה אבודה. כאשר אתה מודה שהיא אבודה, אתה מובס".

יחייך הבחור הרם החדש, ישכב במיטתו ויחכה לרגע שתקרא גם לו ועדת השחרורים. הוא יביס אותם, בהינף יד, בבוקרו של יום. אין ספק. הוא נולד לנצח.

לתוכניתה של מרסל מוסרי בתחנת 103FM

יומן כלא

הוא פותח את הספר של ארנסט המינגווי בעמוד 187 וממשיך לקרוא. מבחוץ נשמע קולו של הסוהר: "הספירה הסתיימה, גשו לעבודה", והוא חוזר אחורה כדי להתחיל מחדש