לא ישנה דבר: האם חקר האמת הוא הכוח המניע בתחקיר על רחבעם זאבי?

רק פעמיים פגשתי את רחבעם זאבי. הצטרפתי למפלגת מולדת כשנה לאחר הירצחו. אחד החוקים הראשונים שחוקקתי בכנסת היה החוק להנצחת גנדי. השמאל התנגד לחוק. הם טענו שלא ראוי שמי שעמד מאחורי “תוכנית הטרנספר מרצון לערביי ארץ ישראל" יזכה להנצחה ממלכתית. רוב חברי הכנסת חשבו אחרת. מורשת אהבת ארץ ישראל, מחקר ההיסטוריה והארכיאולוגיה שלה, לצד תרומתו לביטחון ישראל מימי הפלמ"ח, דרך המרדפים בבקעת הירדן ועד למלחמת יום הכיפורים - כל אלו גברו על הטיעונים הפוליטיים.

גנדי הרבה להזכיר את פריטיוף ננסן הנורווגי שזכה בפרס נובל לשלום על הטרנספר וחילופי האוכלוסין בין טורקיה ליוון ב־1922. מנהיגי הציונות בתקופה זו ובעשורים שאחריה - בן־גוריון, ברל כצנלסון ומשה שרת - תמכו בתוכנית כזו שהייתה גם חלק מהמלצות ועדת פיל הבריטית. גנדי אמר כי “אם טרנספר אינו מוסרי - גם הציונות אינה מוסרית, הרי כל 80 הקיבוצים של השומר הצעיר, עד האחרון שבהם, יושבים במקומם של 80 כפרים או שבטים ערביים, שנקנו, סולקו, ברחו או טרונספרו".

אלו שהתנגדו לגנדי בחייו ימצאו לאחר שידור התוכנית עוד סיבה לשנאתם. כשראיינתי השבוע את יעל דיין חשבתי שדווקא היא, שגם כלפי אביה משה דיין נשמעה השבוע טענה על אונס לכאורה, לא תוכל לצאת לשמש כשחמאה על ראש אביה. אבל טעיתי. לא משום שטענה כי אביה נהג אחרת, אלא מכיוון שלטעמה גנדי לא ראוי להנצחה ממלכתית (שאביה לא זכה לה). היא אולי הייתה רוצה שהחוק להנצחת גנדי יבוטל, אבל זה לא יקרה. תומכיו של גנדי ימשכו בכתפיהם ויתייחסו לממצאי התחקיר כאל קוריוז היסטורי. ממש כשם שמקומו של דיין שמור בהיסטוריה, לטוב ולרע, למרות פרשיות האהבים שלו ולמרות שוד העתיקות שהיה חביב עליו מאוד.