הנה קיבלנו היבט מיידי נוסף לנזקים החמורים של ההסכם עם טורקיה. ארדואן – שגם אם החליט מתוך מצוקה רגעית לנרמל את היחסים איתנו - לא פסק בכל נימי נפשו להיות אנטישמי ואויב אמיתי של ישראל. עכשיו, אחרי שקיבל פרס על משלוח בריונים לפגוע בריבונות שלנו בים, הוא יבחוש גם ביכולתנו להשליט ריבונות בהר הבית. שלא לדבר על דריסת הרגל המשתמעת שהוא קיבל בעזה.
בשיחות פרטיות מתגאה ראש הממשלה בכך שהוא פתח מסילות אסטרטגיות אלטרנטיביות מרוסיה ועד הודו, מסין ועד אפריקה. שלא לדבר על היחסים הטובים בבירות ירדן ומצרים. זה אכן נכון, אבל ברגעי האמת, כשהוא צריך לקבל החלטות קשות, הוא לא עומד בלחץ. כשצריך לעשות שימוש בקשרים הללו כדי לקדם את המדיניות שהוא הבטיח לבוחרים, קורה ההפך הגמור. הרי אם יש צד שצריך להתנצל ולשלם פיצויים זהו הצד הטורקי, מי ששלח את מחבלי ה־IHH עם גרזנים ומוטות במרמרה.
ולגבי הגז – טורקיה צריכה את הגז הישראלי יותר משישראל זקוקה לטורקיה לשיווק. שלא לדבר על הנזק הפוטנציאלי למערכות היחסים המלבלבות עם יוון, קפריסין וגם מצרים, אלא אם תתפרץ עכשיו ידידות חמה בין ארדואן וא־סיסי. כלומר שילמנו מחיר מיותר ולא סביר עבור סחורה שהטורקים זקוקים לה הרבה יותר מאיתנו.
ומילה לגבי העובדה שההסכם הפך לעובדה מוגמרת עוד לפני שהובא לאישור הקבינט או הממשלה. מדובר בהתנהלות שלטונית שמאפיינת את החברים החדשים של נתניהו - ארדואן ופוטין. לו היינו עוסקים בהסכם שהיה מרגיז את השמאל הישראלי והעיתונות, השמיים היו רועדים ובצדק. זהו צעד אנטי־דמוקרטי שלא ברור איך ניתן היה לעבור עליו לסדר היום.
התרעות פיקוד העורף