כילד נחשבתי "חילוני" בבית ספר דתי. כשהייתי מבריז מתפילות הבוקר קראו לי "ילד חרא". בחטיבת הביניים הייתי הילד "הדתי" היחיד בבית ספר חילוני. מאחורי הגב הילדים קראו לי "דתי חרא". בתיכון לא הייתי מגיע לבית הספר. טוב, אתם יודעים את ההמשך, תמיד הייתי יוצא דופן. אפילו כשהתגוררתי בארצות הברית וביפן הדביקו לי לא פעם את המותג היוקרתי.
פקחתי את עיני בחיוך. הבוקר הוא בוקר מיוחד, ה"קפה לואק" שהזמנתי לפני שבוע הגיע סוף כל סוף מחו"ל. מדובר בפולי קפה שנאכלו על ידי קופים באיזה חור תחת אקזוטי של העולם ועברו התססה במערכת העיכול שלהם. לאחר מכן נאספה הצואה שלהם וממנה הכינו את הקפה לואק. בקיצור, קפה חרא.
כשהגעתי לבית הקפה הבוטיקי ביקשתי את הצואה. המלצר הביט בי בעיניים גדולות כאילו אני מינימום המלך ארתור. הוא העביר לי חבילה ארוזה היטב שאותה אחז ביראת כבוד וממנה התקשה להיפרד. "אנא ממך, תשמור שלא ייכנס אוויר לתוך האריזה. כדאי לשמור את הקפה בתוך האריזה המקורית ובנוסף לעטוף בשקית. יש דרך מסוימת להכין את זה. אתה מעוניין לשמוע, זה טיפה מסובך". דקה ארוכה נאבקתי למשוך את השקית מהיד שלו, עד שלבסוף הצלחתי. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי שאני מתכוון לערבב את החרא עם מים חמים ולשתות. הוא שתק. הלכתי והשארתי אותו עומד שם מזועזע.
נכנסתי למכונית ובהתלהבות התקשרתי לגירו, סוכן המשחק שלי, ולכמה חברים והזמנתי אותם אלי לערב של צחוק, מוזיקה טובה ושתיית חרא חברתית.
משום מה, יש אנשים שמנסים להסתיר את העובדה שהם מכירים אותך כשאתה מפורסם, אבל היא הגזימה קצת. "את לא כמו כולם, הא?", חייכתי תוך שאני משקר למען חיי המין של דניאל, וחושב לעצמי שמדובר בבחורה הכי בסיסית שראיתי מימי. "לא", היא חייכה בחזרה. "כל הכבוד לך, את בכלל לא מלאה בשקרים", עניתי. "עכשיו בואי תשתי חרא", אמרתי בצחוק וסיננתי משהו לדניאל באוזן.
לגמנו את הקפה. שתיקה השתררה, ניסינו לתפוס את הדקויות הקטנות בקפה המיוחד, להרגיש את העצים של מרכז אמריקה או מה שזה לא יהיה, לוודא שהרגע לא מתפספס לנו.
"כאילו...", הוא ענה בחוסר החלטיות. "זה כזה...".
"טעים", היא אמרה וצחקקה. גלגלתי עיניים בזעזוע לתני. "אני מצטערת, בייבי", היא אמרה.
מוסר ההשכל, חברים, לפעמים בחיים כולנו צריכים לשתות מדי פעם קצת חרא. חשוב רק להקפיד לא לשלם עליו 500 שקל ל־250 גרם.
התרעות פיקוד העורף