כך הייתה הילרי בשנות השבעים, וכך בשנות השמונים, והופ, דילגנו לתחילת שנות האלפיים. מה שקרה בשנות התשעים – הבגידה, ההשפלה, כאב הלב, המשבר – בקושי נרמז במשפטים מעורפלים כמו ״היא לא ויתרה עלי״ או ״בזמנים טובים ובזמנים רעים״. אין טעם לדוש במה שהקהל כבר יודע.
שלושה נשיאים לשעבר דיברו בעד קלינטון בוועידה הדמוקרטית. עם כל אחד מהם יחסיה מורכבים, נפתלים. מלבד בעלה, ישנו ג׳ימי קרטר, ששיגר את ברכתו בווידיאו, ושיחסיו עם שני הקלינטונים קרירים במקרה הטוב. גם הוא הזכיר בברכה את נישואיו – ייתכן שזו הייתה סוג של עקיצה מחושבת. כבר שבעים שנה שהוא נשוי לרוזלין, בלי סקנדלים ובלי מבוכות פומביות. וישנו כמובן הנשיא ברק אובמה שדיבר אתמול. יחסיו עם משפחת קלינטון ידעו עליות ומורדות, ואם צריך לנחש, יש סיכוי שעוד יידעו. הם היו בידידות בסנאט, אחר כך ביריבות במירוץ, אחר כך שיתפו פעולה בממשל, ושוב התרחקו קצת, ועכשיו יש סיבות להתקרב מחדש.
ביל קלינטון נאם גם בוועידה של שנת 2012, לא כ״בעל ראשון״ לעתיד, אלא כנשיא לשעבר. זה היה נאום מזהיר, מתקפה חזיתית על המועמד הרפובליקני מיט רומני, מגננה מקיפה על הנשיא אובמה. קלינטון ידע לפני ארבע שנים, שכדי שרעייתו תוכל לחלום על עוד מרוץ לנשיאות כדאי שאובמה ייבחר מחדש לתפקידו, וכדאי שאף אחד לא יוכל לטעון שהקלינטונים לא התאמצו לסייע לו להיבחר מחדש לתפקידו.
חלפו ארבע שנים, וכעת אובמה הוא מי שמגיש את הסיוע. אך גם לו - מלבד תחושת הידידות כמובן – יש מניעים פוליטיים חשובים. אובמה זקוק לנשיאות של קלינטון בכדי לעגן את מורשתו. על הפרק עניינים חשובים, ובראשם מינוי שופטים לבית המשפט העליון. אם היא תנצח, יהיו שופטים שישמרו את מה שחידש אובמה. אם דונלד טראמפ ינצח, יהיו שופטים שיגלגלו כמה מהחידושים הללו לאחור.
מעניין לראות עד כמה שונה הוועידה הדמוקרטית, בקצב ובדינמיקה, מזו שקדמה לה. אצל הרפובליקנים המתח והציפייה הלכו והתגברו בכל יום. ההתחלה הייתה משעממת למדי, אחר כך בא טד קרוז ונהיה מעניין יותר, והשיא נרשם ביום האחרון – בנאומו של המועמד טראמפ, שכולם חיכו לו.
ועד כמה שזה מוזר - המועמדת עצמה, שתדבר אחרונה, היא הפחות מעניינת מכולם.
התרעות פיקוד העורף