יותר מדי שנים איגוד האתלטיקה מתנהל כאוטונומיה. חובה לקוות שבשובה של המשלחת לישראל תתבצע קודם כל בדיקה מעמיקה על הפעילות החסויה שם, תפורק ההנהלה ויוגדל הפיקוח על ערימת השרלטנים הזאת. אין אתלטיקה בישראל כבר יותר מדי שנים. פה ושם מתחתנים אתלטיות ואתלטים זרים, כמו חנה קנייזבה ודונלד סנפורד, עם ישראלים ומספקים לנו את האשליה שאנחנו שווים משהו. אבל אנחנו כלום. האתלט האיכותי היחיד שיוצא לריו וגדל בארץ הוא קופץ הגובה דימה קרויטר. גם רצי ורצות המרתון (למעט אחת), הם טרמפיסטים שניצלו את ההקלות במינימום האולימפי. יחלפו כאן דורות עד שרץ שלנו יסיים מרתון אולימפי בין 20 הראשונים, כמו היילה סטאין. אנחנו פשוט לא שם.
במקרה של דורוז'ון הפיקוח על אימוניה גובל בשערורייה ובזלזול. הגברת לא התחרתה מהקיץ שעבר, יצאה לאוקראינה והאריכה את שהותה שם לעשרה שבועות. מאמנה אלכסנדר דריגול בכלל התאמן ביידוי פטיש – ואף אחד כאן לא ידע כלום. מיד עם נחיתתה בארץ התברר שהיא פצועה בשריר המקרבים. ניסו למכור לנו בלוף שזה קרה לה באימונים, אבל שבענו כבר שקרים ברוסית או באוקראינית. שייתנו לנו חומר חדש כי עייפנו. אם לא יתייחסו לאתלטיקה הקלה כאל פרויקט לאומי שייצר לפחות 300 אתלטים תוצרת הארץ בתקופה של שמונה שנים, אז חבל"ז. כי כרגע אין כלום. לתשומת לבה של שרת "הכפיים", מירי רגב, שנוסעת השבוע לבלות בריו. פרויקט לאומי באתלטיקה קלה חשוב הרבה יותר מייבוא של מומחה לכדורגל, שיוציא כאן שם רע לחלטורה בעלות של מיליוני יורו.
הג'ודו מהווה אצלנו חומר לחלום על מדליה. הדה־ז'ה־וו מוביל אותנו לאטלנטה 96'. אורן סמדג'ה הגיע אז למשחקים עם קרע ברצועת הברך. מאמנו היה משה פונטי, כיום יו"ר האיגוד. הוא החזיק מעמד סיבוב; מדליסטית נוספת מברצלונה 92', יעל ארד, הגיעה עם מחלת הנשיקה. גם היא סיימה מהר. בג'ודו הספורטאים תמיד פצועים, כמו בכל אחד מענפי הקרב. השאלה שמחכה לתשובה היא מה קורה בראש בזמן העלייה למזרן. עד כמה היא אוהוא מחודד ונחוש. התשובה אצל שגיא מוקי תתקבל ביום שני הבא.
שיהיה בהצלחה. הילד הזה נתן ארבע שנים רק בשביל היום הזה.
התרעות פיקוד העורף