אבל מי יעז להלין עכשיו, אחרי שבגדנו בעצמנו ובמה שאנחנו מייצגים בכל כך הרבה דרכים נוספות? בלילה עכורה של יוהרה, רגשות אשמה וקיפוח בלתי פרופורציונליים יצרה חוסר היגיון, רפיסות ובעיקר חשש מתוויות לא מחמיאות, כי אף אחד לא רוצה שיקראו לו גזען.
אם כך, אני גזענית. אני מעדיפה את הגזע הישראלי. זה שמכיר את כל קצווי התבל שמהם הוא הגיע לכאן, כיצד ולמה, כולל השלבים ההכרחיים של כור היתוך, ומה שהיה פגום בהם, ויודע גם אילו פגמים דורשים תיקון. אני בעד הגזע הישראלי הזה שמטייל עם התנ"ך, אבל יודע גם לטייל בעקבות משוררים וסופרים מהעידן החדש; ששר את שירי ארץ ישראל הישנה, החדשה והמתחדשת כאחד; שנהנה מקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית וגם של התזמורת האנדלוסית; שמבקש להכיר את מגוון התרבויות השונות החיות כאן, היהודיות והלא יהודיות; שמבקר בבית שאן בגלל המורשת ההיסטורית המפוארת בגן הלאומי שלו ולא בגלל השיכונים שעוד נותרו שם, בזיכרון יעקב בגלל מוזיאון העלייה הראשונה ולא משום שזו מושבה שנוסדה על ידי רומנים, ובקרני חיטין לא רק בגלל הארבל, אלא גם בגלל נבי שועייב; ושזוכר שפעם היו פה טיולים מסוג אחר.
את זה יכול היה לעשות כל אחד במסגרת הפרטית שלו, לא במסגרת טיולי מערכת החינוך. באלה היינו עסוקים מדי במדידת יופייה של הארץ בפסיעות: צעידה במימי הנחלים, הנקיקים ומרחבי הגבעות והמדבר. רדפנו אחרי הפרחים והציפורים עם מגדירי צמחים ועופות, ישנו באוהלים והכנו את מזוננו בעצמנו, שרנו עד שהיינו צרודים, ובלילות כל אחד השתדל שלא להירדם ראשון כדי שלא יצבעו את פניו. וכמו שהבטיח המשורר, הארץ באמת הייתה נפלאה פי שבעה.
הילדים שלי כבר לא זכו לטיולים כאלה. בכל מה שקשור לטיולי בית הספר, הם וחבריהם בקושי ידעו לספר לאן לקחו אותם ומדוע בכלל נסעו לשם, ושום טיול לדימונה לא היה מתקן את זה. לפעמים אני נזכרת בעידן התמימות הזה שנעלם כל כך מזמן ושואלת את עצמי איך הרשינו לעצמנו לנשל את ילדינו מכל היופי הזה. דבר אחד ודאי: הוא לא נמצא בתוכנית הטיולים החדשה שיחוו תלמידי ישראל.
התרעות פיקוד העורף