בהסדרי חכירת הקרקע מול המדינה, החקלאי מקבל אדמה בעלות נמוכה יחסית ומחויב "לעובדה ולשומרה" ואחראי באופן מלא לכל מה שקורה בשטחו. כלומר, על פי חוק, אם מישהו פולש לאדמה של החקלאי הוא זה שאחראי לסילוקו. ואם נכרתו עצים בשטחו או שאדם אחר השתלט על מאגר מים בשטחו הוא יישא בתוצאות.
קיבוץ גלעד סבל לפני מספר שנים מפלישות חוזרות ונשנות של עדרים מאזור הכפרים מוסמוס ומועאוויה. חברי הקיבוץ ניסו להילחם בחדירות, אבל הגדרות שהציבו נחתכו פעם אחר פעם. הם פנו למשטרה שלא ממש טיפלה בעניין. ונחשו מה? הם קיבלו קנס ממשרד החקלאות בגין עבירה על חוק ההתיישבות. עדרים פלשו לשטח שלכם? תשלמו. ומה המדינה ציפתה, הרי אם הם היו נושאים נשק ומשתמשים בו, גם אז הם היו נחשבים פורעי חוק. למזלם, הם הצליחו לשכנע את משרד החקלאות שהקנס לא הגיוני.
אין ואקום. שטח שלא מעבדים, שטח שהחקלאי מתייאש מלשמור עליו כי אין לו מספיק כוח אדם או כי חתכו את הגדר או כי חברת הביטוח כבר לא מוכנה לבטח אותו הוא שטח שייכנסו אליו גורמים עברייניים. ואחרי שהם כבר שם, המדינה לא מסוגלת לפנות אותם.
דוגמה: אדם פלש עם עדר לשטח של מישהו אחר. המדינה מאיימת עליו, אבל השוטרים לא באמת ירדפו אחרי הפרות. במקרים קיצוניים, וזה לא קורה הרבה, המדינה תשקיע אנרגיה ומשאבים רבים כדי לאסוף בעצמה את העדר. אותו פולש יבוא אחר כך עם הרבה כסף וישלם קנס כדי לזכות בעדר חזרה. ואז, כמובן, הוא יחזיר את הפרות לקרקע. ומה המדינה תעשה? שוב תאסוף את העדר? למדינה יש אינטרס שהחקלאי יוכל להגן על השטח שברשותו באופן הכי אפקטיבי. כל עוד היא לא מסוגלת להילחם על האדמה שלו, היא צריכה לעודד אותו לשאת נשק, להיות גורם מרתיע, אחרת הפשע ימשיך להשתלם.
בבריטניה התמודדו בשנים האחרונות עם מקרים שבהם בעלי בתים הגנו בכוח על רכושם מפני פורצים ונעצרו. ב־2012 זה קרה לבני זוג חקלאים, שירו בפורצים. זו הייתה הפעם הרביעית שפרצו לביתם. ראש הממשלה דאז, דיוויד קמרון, היה נחרץ מאוד בעניין: "כשפורץ עובר את סף ביתך, פולש לביתך, מאיים על משפחתך, הוא מוותר על זכויותיו. אני מעדיף את הזכויות של מי שמגן על רכושו מאשר את זכויות הפולש".
בנאום שנשא בכנס השנתי של מפלגתו, גילה קמרון שגם הוא נפל קורבן למספר פריצות. וגם כשמדובר בפריצה לא אלימה, לכאורה, הרי שהאלימות היא בעצם זה שנכנסו לפרטיות שלו, למבצר שלו, לביתו. קמרון קידם חוק שהעניק סיוע משפטי למי שהגן על רכושו ועל משפחתו מפני פורצים. המסר היה ברור: המדינה בצד שלך.
לצערנו, לא רואים נחישות דומה בממשלת ישראל. זה מצער במיוחד לנוכח ההבדל במצבה של ישראל לעומת בריטניה. ישראל היא מדינה קטנה, מוקפת מדינות ערביות שמאוד רוצות שניעלם מפה. כל שטח אדמה שלא בשליטת המדינה מצמצם את שטחה של מדינת ישראל. הפשיעה החקלאית היא לא רק בעיה פלילית, היא בעיה לאומית. מתנדבי השומר החדש שמפגינים נוכחות בשטח ועוזרים לחקלאים עושים דבר מבורך, אבל זו לא מדיניות של מדינה ריבונית.
ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, אמר ש"לוחמי האומה הם עובדי האדמה". אם מדינת ישראל חפצת חיים, היא צריכה לדאוג שתהיה לה תוצרת חקלאית משל עצמה. ההגנה על החקלאים צריכה להיות לא רק ביטחונית אלא גם כלכלית. הרצון של האוצר להוריד את יוקר המחיה בעזרת פתיחת השוק ליבוא הוא נכון, אבל לצד מהלך כזה צריכות להיות סובסידיות לחקלאים על מנת שהעיסוק בחקלאות ימשיך להיות רווחי כפי שנעשה גם באירופה. לא הסתובבנו 2,000 שנה בגלות כדי להגיע לאדמה משלנו ולהמשיך להיות סוחרים.
לפני כשבועיים הגיע לאפרת שבגוש עציון שייח' מכובד, במקור מחברון, היום מרמאללה. הוא נפגש עם מתיישבים במסגרת שיח שמתקיים בין מתנחלים לפלסטינים. לעיניהם המשתאות הוא ביקש שמדינת ישראל תיקח אחריות על חברון. שלא "תזרוק" את תושבי חברון לידי הרשות הפלסטינית, שרק מעודדת טרור ומחלישה את מעמד הפועלים ביהודה ושומרון. יש לקוות שליברמן יבין עכשיו שלא ייתכן מצב שבו גם המתנחלים מקבלים מקל - בהיותם מנועים מלבנות ביהודה ושומרון, בעוד את הגזר יקבלו רק הפלסטינים שיבנו בשטחי C. בנייה של מוסדות ציבור עבור הפלסטינים - כן. ויתור על אחיזה ריבונית ישראלית בחבל האדמה הזה - לא.
התרעות פיקוד העורף