שיפור מצבם של הקשישים הוא משימה יקרה וכבדה, אבל המספר שזרק השר כץ, 100 מיליארד שקל, מופרך בעליל. ניסיון לקבל הסבר מיועצי התקשורת שלו העלה חרס. גם נתונים אחרים שזרק כץ בראיון מעלים חשש שהשר אינו שולט בחומר, לפחות בכל הנוגע למצבם של הקשישים שעל רווחתם הוא מופקד.
כשמדברים על העוני בישראל אנחנו חושבים בעיקר על ילדים רעבים והורים עובדים שאינם מצליחים לפרנס את משפחתם גם בעבודה קשה. אך כ־65% מהעניים בישראל הם קשישים שנותרו מסיבות שונות ללא חסכונות לאחר שנות עבודה רבות. רבים מהם עולים, שלא צברו חסכונות פנסיוניים במדינות שמהן באו, חלקם היו עצמאים או עובדים יומיים. הפערים הכלכליים בגיל השלישי מתעצמים מאוד, כאשר חסרי הפנסיה נותרים כמעט בחוסר כל בעוד אחרים, עובדי מדינה ומוסדות ציבור הנהנים מפנסיה תקציבית, חיים ברווחה יחסית מכספים שצברו או מפנסיה הממומנת מקופת המדינה שלעולם לא תתרוקן.
כץ טען בראיון שהוא מכיר את הבעיה מקרוב ושמדובר ב־235 אלף קשישים. הוועדה למלחמה בעוני בראשות ח"כ אלי אלאלוף ציינה מספר אחר: 188,400 קשישים היו ב־2013 זכאים למענק זקנה בתוספת השלמת הכנסה. כלומר: קשישים שאין להם כל הכנסה מלבד קצבת הזקנה.
כץ טען שכדי שקשיש יגיע לקצבה של 5,000 שקל יש להשלים לו את קצבת הזקנה ב־3,500 שקל לחודש. הפעם הטעות היא גדולה. קצבת הזקנה הבסיסית עומדת על 1,531 שקל לחודש ולאדם בן 80 ויותר היא 1,617. על פי נתוני הביטוח הלאומי, בתוספת השלמת הכנסה עומדת הקצבה הממוצעת לקשיש על כ־2,812 שקל לחודש. כלומר, מספר הנזקקים נמוך בהרבה מכפי שסבור השר המתיימר להכיר את המספרים, והסכומים הנדרשים כדי לשנות את המצב מן הקצה אל הקצה רחוקים מ־100 מיליארד שקל.
די אם יעלו את הקצבה לנזקקים ב־1,000 שקל לאיש (אפשר להסתפק בהעלאה מתונה יותר לאדם במקרים של זוגות), והתוספת תסתכם ב־2.3 מיליארד שקל. לא סכום מבוטל, אבל בוודאי לא מחיר שמדינה אינה יכולה לשלם כדי להסיר את חרפת ההתעמרות בקשיש. התנערות המדינה ממחויבותה לרווחתם של קשישיה הייתה כבר לשם דבר. וכי מה יותר מביש מלשמוע ביקורת שמותחים זרים על היחס שלנו להורינו?
# # #
"ישראל מאופיינת בשיעורי עוני גבוהים ובפערים בממדים חומריים ולא חומריים בתחום הרווחה האישית. העוני גבוה במיוחד בקרב הקשישים. חלק מהסיבה לכך הוא רמת הקצבאות הנמוכה", נכתב בדוח הכאוב שהצביע על כך שיחסית להכנסה הלאומית, קצבת הזקנה הישראלית נמוכה בכ־38% מזו שבמדינות ה־OECD ובאופן מוחלט נמוכות הקצבאות בכמחצית מהממוצע. דומה שרק בקוריאה הדרומית מצב הכנסות הקשישים גרוע מזה שבישראל.
אחת הסיבות להרעה במצב הקשישים יחסית לאוכלוסייה הייתה החלטת המדינה להצמיד את הקצבאות למדד המחירים במקום לרמת השכר הממוצע, המכתיב את השינויים ברמת החיים. ההצמדה למדד המחירים לצרכן החלה ב־2005 והסתיימה ב־2013, אולם קשישים רבים לא זכו לראות בתיקון העוול.
אף על פי שיש צורך רב בהגדלת חלקה של המדינה בשיפור מצבם של הקשישים, מיועדות הכתבות העוסקות בגורלם המר של קשישים חסרי אמצעים לשמש אות אזהרה לאנשים צעירים יותר, בגיל העבודה, המתנערים מאחריות לגורלם.
לא פעם צצים כאן אמנים ואישים שהיו בעברם ידועי שם ואף עתירי הכנסות, חלקם אף התהדרו בבתים מפוארים ובמכוניות יוקרתיות, אך לא חשבו על ימי הזקנה. ידידיהם וקרוביהם נושאים עיניים ותוהים איך יוצר מוכשר כל כך נותר בערוב ימיו ללא אמצעי קיום. אבל מוכשרים ככל שיהיו, אין סיבה שהמדינה תסייע לזמר שתהילתו מאחוריו יותר משהיא תומכת בנהג מונית או בפועל בניין שפרשו לגמלאות.
גם כלכלני OECD שסקרו את מצבם העגום של המבוגרים בישראל סברו שיש להטיל את האחריות גם על האזרחים, באמצעות הפרשות חובה לפנסיה והעלאת גיל הפרישה לנשים לפחות ל־65.
חוק פנסיה חובה מתגלגל בכנסת בהובלתו של ח"כ אלי כהן ועשוי להיכנס לתוקפו במהלך השנה הקרובה. ההצעה להעלאת גיל הפנסיה לנשים נתקלת בהתנגדות עזה של קבוצות לחץ. אין כל נימוק מוסרי לאפליה בין נשים לגברים, בוודאי לא במקצועות שווים. אבל במשטר דמוקרטי יש לעתים תופעות מוזרות: קל יותר להעביר חוק הפוגע בכולם מלאשר חקיקה הפוגעת רק במחצית הבוחרים.
דוברת השר חיים כץ מסרה בתגובה: "השר התייחס בדבריו לפתרון כל בעיית העוני בישראל ולא רק בעיית הקשישים, שעלותה היא 100 מיליארד שקל. גם אם רוצים להשוות את רמת העוני בישראל לרמה הממוצעת במדינות OECD, נדרש תקציב של 72 מיליארד שקל לשנה. בשנה האחרונה הוגדלו תקציבי הרווחה וקצבאות הקשישים בשיעור ניכר. בתקציב הנוכחי נוספו 1.3 מיליארד שקלים להגדלת הקצבאות. כמו כן, הוחלט על פעולות לשיפור הביטחון התזונתי של קשישים ושיפור הטיפולים הסיעודיים".
התרעות פיקוד העורף