הכוח הנגדי: אצל נתניהו הצודק תמיד, העובדות הן רק כלי שרת

ירושלים. אוגוסט. אוויר הרים צלול כיין וחום של אבנים. אפילו ברחבת הכותל יש שלט שמזהיר שהאבנים פולטות חום רב. חום של ויכוח, עימות וכיפופי ידיים. בכניסה יש משמרת צניעות שמבקשת לכבד את המקום ואת המתפללים ומאלצת נערות במכנסיים קצרים ללבוש שמלה. אחת הנערות מסרבת.

הלחץ גובר. אבל אז מתברר שהבקשה היא בגדר המלצה תקיפה, שאין להן סמכות אמיתית לחייב זאת. סתם חוצפה בשם הדת שיוצרת רגשי אשם אצל צד אחד, שהוא לא מספיק "מכבד", לא מספיק יהודי. זו רוח הפילוג והקיצוניות שגרמו לעיר הזאת ליפול ולבעור כל כך הרבה פעמים, או סתם חוצפה שמתקיימת ברוח הנושבת בישראל, שלפיה יש צד אחד שצריך לומר את דברו.

רגע לפני שהפתק נתחב לאבני הכותל חולפת המחשבה שרוב המתפללים כאן לא זוכרים מי שחרר אותו, מי היו הכוחות שהצליחו לשנות את המציאות שבה ירושלים מחולקת, עיר שבמשך 19 שנה הייתה בלבה חומה. היו אלו ה"שמאלנים" לוי אשכול, משה דיין, יצחק רבין, מוטה גור ועוזי נרקיס, ועוד כמה חבר'ה שראו ברגליים חשופות ושזופות את סמל הציונות, את ארץ ישראל היפה והחזקה שהם עזרו לבנות ולשחרר. אבל במקום שהכותל יהיה פתוח, זמין ומזמין, הוא מחלק ומקטב ומעורר ויכוח.

בבית אגרון בעיר נמצאת מעלית הזמן, מיצג אורקולי שלוקח את הקהל למסע בעברה של העיר שחוברה לה יחדיו. המדריך הוא חיים טופול והוא מפגיש אותנו עם צדקיהו, מלך יהודה. צדקיהו דוחה את כל דברי הביקורת והאזהרות של ירמיהו הנביא, הוא מאמין בכוחה של יהודה ומוביל את העם בגאווה ובקומה זקופה למרד נועז במלך בבל, בשיתוף עם המצרים, שמסתיים בחורבן ירושלים ובחורבן בית המקדש הראשון.

אוי צדקיהו צדקיהו, חושב הצופה, לו רק היית מקשיב לנביא ירמיהו. אבל הבעיה היא שירמיהו אומר דברים קשים, לא לאומיים בכלל. הוא מציע לא למרוד ולהמשיך בשלטון הכיבוש של הבבלים, בלי להתנגד. דברים קשים לאוזן ישראלית. הרי אין דבר כזה לא יכול, יש רק לא רוצה. כל השאר חוץ מאיתנו מבינים רק כוח, וכל האזהרות מפני תוצאות בעייתיות הן חתירה תחת הרוח הלאומית הישראלית.

בלי לעשות השוואות היסטוריות, חשבתי על ישראל ועלינו, כי אני באמת לא מאמין שיש השוואות מושלמות ושההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, כדברי הפתגם. הכל משתנה, אבל האנשים נשארים אנשים. חשבתי מה היה קורה היום לנוכח דברי נבואה כל כך מקוממים. האם הייתה לנו סבלנות לשמוע ולתת לזה מקום. לא בטוח.

# # #

המקסימום שהוא מצליח זה לחלץ גיחוך, אבל זה לא עוצר אותו מלנסות. לאחרונה הוא מנסה להגחיך את הביקורת שהופיעה בכתבה ששידרתי באולפן שישי, על כך שלאנשים בלשכתו ניסיון מאוד-מאוד מוגבל בלשון המעטה. רוב העובדים לא נשאו תפקידים בשירות הממשלתי או הציבורי, וזה מה שמתאים לנתניהו כרגע. לצורך הכנת הכתבה דיברתי עם עשרות עוזרים של נתניהו בעבר הרחוק והקרוב. כולם הסכימו לביקורת העניינית והמידתית שהייתה הבסיס לכתבה.

פניתי גם ללשכת ראש הממשלה לפני הפרסום. קיבלתי חומר, טענות נגדיות וטיעונים שהוכנסו לכתבה. שני עוזרים שלו לשעבר התראיינו לכתבה: עוזי ארד, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי ויועץ מדיני ויועז הנדל, ראש מטה ההסברה. מלשכתו שלחו את ניר חפץ שהיה יועץ התקשורת וראש מערך ההסברה, ועכשיו הוא יועץ בתשלום למשפחת נתניהו. אבל את ראש הממשלה זה לא סיפק.

חוץ מדברי חפץ שייצג אותו ומלבד עמדתו שהובאה בכתבה, הוא שיגר תגובה ארוכה כאורך הגלות, שהוקראה כמעט במלואה בסוף הכתבה, כולל פרטים

על היועצים שהוא בחר, שרובם הופיעו בכתבה המקורית. נתניהו לא שקט. הוא הרי צודק תמיד ואין דבר ביקורת שיש בו אמת. הכל ניסיון להפיל אותו ואת שלטונו הצודק. בשבת הוא פרסם פוסט בפייסבוק, שכולו צדקנות, בכיינות ותוקפנות על כך שלא הוכנס משפט אחד שכתב בתגובה נגד התוכנית אולפן שישי, שבה, כך על פי טענתו, תמיד יש כתבה מגמתית נגדו. זה לא נכון עובדתית.

נתניהו תקף את המבקרים שלו וקרא להם מקניטים. הוא מנסה להצחיק ולהגחיך אותם, ובעצם עושה זאת על עצמו. הנה עוד עוזר חסר ניסיון שרק שירת בסיירת מטכ"ל, הוא אומר בצחוק. כאילו שירות בסיירת הוא הניסיון הנדרש לשירות בלשכה. למה זה מעניין? כי זו השיטה: התקפה, בכיינות, תוקפנות, הגחכה וסימון כל דבר ביקורת כמסע נגד רצון העם.

נתניהו מאמין בשיטת הכוח הנגדי: בתגובה לכל דבר יש להפעיל כוח שווה ערך כדי לאזן. אם אומרים שהלשכה שלו בינונית וחסרת ניסיון, הוא יגיד שהיא מעולה ומצטיינת, ואז הצופה יחשוב שזה איפשהו באמצע. לא מעולה, אז טובה מספיק. אם אומרים שהוא לא יוזם מהלכים, אז הוא ינכס לעצמו את כל ההישגים האפשריים ויוכיח באותות ובמופתים שהתקשורת מעלימה במכוון את פעולתו הטובה, כדי שכל דבר ביקורת ייראה כמסע אישי נגדו.