אין דבר יותר גרוע מהמילה הזו, עתיד. זו מילת הדחייה האולטימטיבית שמנצחת הכל. כל החיים מפחידים אותנו מהדבר הזה שנקרא ״העתיד״. והצרה של כולנו היא שבזמן שאנחנו עסוקים בפאניקת העתיד (מה שיכול אולי להיקרא עתידופוביה), פתאום מגיע המוות ומקדים את אותו עתיד שהובטח לנו.
כולנו מתים עם עתיד גדול. כולנו מתים עם עתיד גדול בחשבונות הבנק שלנו. המוות גובר על כל תוכנית חיסכון ועל כל ריבית פריים.
***
הנה מה שכתוב באחד העמודים באתר של משרד האוצר: ״חשוב לחסוך כדי להיערך להוצאות גדולות וחשובות בעתיד, כדי לאפשר לעצמכם להגשים חלומות וגם כדי להתמודד עם שינוי בהוצאות או בהכנסות, בלי להיכנס למינוס או חובות. שמים בצד משהו קטן היום כדי שיהיה קל יותר מחר״.
אני מבטיח לכם שמספר האנשים שמצאו את עצמם בבית הקברות בזמן שהם נערכו לאותו ״מחר״ שמשרד האוצר הבטיח להם גדול ממספר האנשים שהשכילו להגשים את חלומותיהם ״היום״ בלי להתחשב באיומי ה״מחר״ של האוצר.
***
גם הפוליטיקאים שלנו כל הזמן מדברים איתנו על העתיד. "עתיד" היא אחת המילים האהובות על פוליטיקאים מכל מין, סוג ומגזר.
אני מציע להקשיב קצת לזמר סטינג שאמר לפני שנה וחצי בראיון ל״דיילי מייל״ הבריטי: ״כבר אמרתי לילדי שהם לא צריכים לצפות להרבה כסף בירושה, משום שאני מבזבז אותו. יש לי מחויבויות רבות לעמוד בהן, מה שנכנס אני מוציא, ולא נשאר עוד הרבה. אני לא הולך להשאיר להם קרנות נאמנות".
אני מציע להריץ את סטינג לראשות הממשלה. הוא יעמוד בראשות מפלגה שתהווה מכת נגד ליש עתיד. המפלגה תיקרא ״יש עכשיו״ (הסלוגן יהיה ״תנו לסטינג לסדר לכם את ההווה, חיים עכשיו, מתים מחר״). "עכשיו" היא מילה הרבה יותר יפה מהמילה "עתיד".
***
לפני שנתיים וחצי הוציאה אחות אוסטרלית בשם ברוני וור, שעובדת בבית חולים לאנשים החולים במחלות סופניות, ספר מעניין בשם ״inspiration and chai״. זהו בעצם תיעוד של שיחות שניהלה עם חולים ששכבו על ערש דווי וענו לה על שאלה אחת שהיא שאלה אותם: ״על מה אתם מתחרטים או מה הייתם עושים אחרת בחייכם לו הייתה ניתנת לכם הזדמנות?״.
על פי האחות וור, בראש מצעד החרטות נמצאת החרטה על כך שאנשים לא היו נאמנים לרצונות של עצמם. לא היו אמיצים מספיק כדי לחיות על פי רצונותיהם. זה מה שהיא כותבת בספר: ״כשאנשים מבינים שחייהם עומדים להסתיים ומתבוננים אחורה בבהירות, קל להם לראות כמה חלומות הם לא מימשו. רובם לא חתרו להגשים אפילו חצי מהחלומות שלהם, ונאלצים למות כשהם מבינים שהסיבה היא ההחלטות שקיבלו או לא קיבלו. לא רבים מבינים איזה חופש נותנת לנו הבריאות, וכשהם מבינים זה כבר מאוחר מדי".
***
אף שאני נוטל כדורי שינה שמבטלים את ה־rem (שלב החלומות), אני עדיין מצליח לחלום פה ושם על דברים בחיי שיש לי פחד להגשים בשל העתידופוביה. בואו נדבר פרקטיקה: חוץ מלחסוך כסף בצד לקניית חלקת קבר טובה באיזה בית עלמין יפה במושב פסטורלי, ותשלום מראש לכמה שנים טובות לגנן שיטפל בפרחים סביב החלקה, אין שום הצדקה לרעוד בכל פעם שהבנק וחברות הביטוח אומרים לך את המילה ״עתיד״. הדבר נכון אם הם יורים עליך את מילת האחות של ״העתיד״ - ״מחר״.
הגיע הזמן להפסיק לרעוד. נרעד מספיק כשיהיה לנו פרקינסון. ועדיף שהפרקינסון הזה יגיע אחרי שהספקנו להגשים כמה שיותר בחיינו.
מעבר לכך, יש לי ביטוח חיים נאה שידאג היטב לבני ולאשתי כשאמות. מה שיקרה בגיל יחסית מוקדם. אין שום סיכוי שאני עובר את גיל 46. אני מרגיש את זה, אני יודע את זה. אני כרגע בן 33, כלומר יש לי עוד 13 שנים לחיות. זה כלום זמן. יש לי יותר מדי חלומות להספיק בזמן הזה.
״שמע, באמת, אני ממליץ לך לחשוב שוב על הצעד הזה לפני שאתה עושה אותו״, אמר לי נציג חברת הביטוח בניסיון נוסף לשכנע אותי לוותר על הצעד שנתפס אפוקליפטי למדי.
״אני ממליץ לך לצאת לחופשה״, אמרתי וניתקתי את השיחה.
התרעות פיקוד העורף