על רקע השבר העמוק ביחסים בין יהודי העולם למדינת ישראל, אין זה מפתיע שמישהו בממשלת ישראל נדרש לסוגיה. קשר חזק בין היהודים בעולם הוא אינטרס לכל הצדדים. אולם כל תוכנית צריכה להמשיך באפיון הצרכים, ומתוך כך לגזור את האמצעים לפתרון. במשרד התפוצות הדברים פועלים כל כך הפוך, שלא רק שהפתרון אינו נגזר מהגדרת הבעיה, אלא הוא מתעלם ממנה ועשוי אף להעצים אותה. הרציונל מאחורי התוכנית הוא שאם רק נשפוך עוד קצת כסף אל מעבר לים, הרי שבעיית התרחקותם של יהודי ארצות הברית תדעך. לאן ילך הכסף? כברירת מחדל, ברובו לגופים אורתודוקסיים.
בישראל התקבעה התפיסה שיהדות ואורתודוקסיה אחת הן. וכך, באבחת החלטה, נשלח הכסף למקום שמלכתחילה מכעיס את יהודי ארצות הברית ומביא להתרחקותם: זה שקובע מיהו יהודי, באיזו מידה, באילו תנאים ובאילו נסיבות.
יהדות ארצות הברית חווה תהליכי שינוי עמוקים זה שנים. לא רק שהזהות היהודית יקרה להם, אלא גם רבים מהם עמלים לשימורה. אולם בעוד דור ההורים ראה בישראל חלק ממהותו היהודית, רבים מבני הדור הצעיר אינם רואים זיקה בין יהדותם לבין המדינה היהודית. חלקם עסוקים בטיפוח הקריירה ומסתפקים בתרומה לקהילה. גם בקרב אלה החשים רצון לתרום, התגייסות למען ישראל אינה יעד רלוונטי, שכן הם מוצאים בה מעט מן המשותף אם בכלל.
למרות שלילת הגולה שעמדה ביסוד הציונות, איננו יכולים להתעלם מהמתרחש בתפוצות, ודאי לא מן הגדולה שבהן. ישראל, כמדינה יהודית המחויבת לעם היהודי, צריכה בהחלט להיתפס ככתובת להתמודדות עם האתגר המרכזי הניצב בתקופתנו בפני העם היהודי כולו. אולם כדי שזה יקרה, ישראל צריכה לפעול בכנות בדיבור ובמעשה.
טוב עשו השר בנט ואנשי משרדו שתקצבו פרויקט ראשוני לטובת "חיזוק הזהות היהודית והקשר לישראל" בקמפוסים בארצות הברית. קצת פחות טוב שעשו זאת שוב בדרך הישנה והמוכרת, לבדם ולא מתוך הידברות עם הקהילות והבנת צורכיהן. בכך יותר מכל ייבחנו הפרויקט והצלחתו: אם ימשיך לדבוק בשפה שאיש אינו מוכן לשמוע - יהא בגדר "בא לברך ויצא מקלל". אך אם יהיה קשוב לקולות מן השטח ולקודים התרבותיים היהודיים העכשוויים, יוכל ליצור ערוצי תקשורת ממשיים ולהניב פירות.
התרעות פיקוד העורף