הדתיים מברכים: "ברוך שלא עשני אישה", והאמינו לי שהם מתכוונים לכל מילה. תכף יקומו עלי המאמינים כדי להוכיחני על היותי אפיקורס הפוסע בטריטוריה לא לו - ולכן לא יוכל לעולם להבינה כראוי. העניין הוא שאני חושב שהברכה הזאת בהחלט במקומה: קשה יותר להיות אישה. זה בוודאי היה נכון לתקופה שבה התחילו לברך כך: גברים ציפו לבן זכר, התבאסו עד עמקי נשמתם המקראית מלידה של בת ומיהרו להיפטר ממנה באמצעות השאתה לבן דודה מדרגה שנייה (וגם זה רק אצל המתקדמים, אצל הפחות - זה היה בן דוד מדרגה ראשונה).
פה ושם בלטו אומנם כמה פורצות דרך, אבל גם אז, הדרך אל התואר הנחשק אשת חיל עברה דרך נעיצת יתד האוהל ברקתו של שר צבא האויב, אחרי שהגיבורה שיחקה קצת בקווצת שערה וצחקקה בביישנות מעושה, בעוד הגבר שואל בנונשלנטיות השמורה לגנרלים: "אז מה, יש מצב לעלות אלייך לכוס מים?". והיא, מצדה, עפעפה בעיניה, סלסלה עוד תלתל סורר בקצה שערה ואמרה: "אויש, סיסרא, אתה נוראי... בשבילך, רק חלב!".
השאר ידוע לכל תלמיד שצלח את ספר שופטים: האלוף המסכן שרצה בסך הכל להתפנק קצת עם האישה בעלת הסיומת האקזוטית: "אשת חבר הקיני", הובל כצאן לטבח בידי הגברת ששומרת דוקרן קרח מתחת למיטה... סליחה, התבלבלתי עם גיבורת תרבות אחרת, יתד של אוהל, כמובן. כתוצאה מהאקט, היא מקבלת בית משלה בשירת דבורה, ביונסה של אותן שנים - ואף על פי שהכתובים אינם מציינים זאת, אני בטוח שאחרי שנגמרו ההשקות והקמפיין לתנובה, היא ניסתה לעשות כמה קאמבקים באמצעות תוכניות ריאליטי ומדי פעם סיפרה בראיונות עד כמה גברים מפחדים מהדימוי שלה כאישה חזקה (אגב, חלק מהראיונות המצולמים שרדו - לא תאמינו כמה ירון לונדון נראה בהם צעיר).
שאר הנשים שחיפשו עוקבים באינסטגרם, נאלצו לנדוד ממואב בעקבות נעמי, לרחוץ על הגג כבת שבע או להיות סתם ביץ' כמו איזבל. רוצה לומר, אותו "ברוך שלא עשני אישה" (הברוך השלישי הכי מפורסם אחרי ג'מילי וציון) היה בהחלט במקומו לנוכח מצב הנשים באותה תקופה - שגם ככה היו די מודאגות מהאפשרות שהגלבייה עושה להן תחת. אבל מה בימינו, גבירותי, מה בימינו?
ובכן, גם בעידן שבו אתן נוסקות אל על מרוב שוויון זכויות, נותרו עוד כמה מכשולים. הטרנד הנוכחי בקרב נשים הוא להתלונן על הדרישות הבלתי אפשריות מאישה בת זמננו: גם קריירה, גם משפחה, גם להישאר יפה וצעירה.
גברים, לכאורה, פטורים מחלק ניכר מהצרכים הללו: יש לנו פחות נקיפות מצפון בנוגע להזנחה לכאורה של הילדים, כי זה ממילא לא תפקידנו המסורתי; יש לנו פחות צורך בתחזוקה, כפי שתעיד כל כרס שנוצרה בעקבות שנים של אהבה לחומוס ובורקס; השעון הביולוגי שלנו קיים, אבל לא נוטה לתקתק, ובטח שלא לצלצל, ואנחנו לא צריכים לשמוע בדיחות מטרידות ולצחקק בנימוס או להתמודד עם יד שנשלחה אלינו כאילו במקרה, אבל נשארה שם בכוונה.
אז נכון, עדיין מצפים מאיתנו להצליח כלכלית, ונכון שבעידן שבו מנכ"לים עושים טריאתלונים, אפילו אזובי הקיר נדרשים למינימום פעמיים בשבוע במכון הכושר, ונכון שהאבהות החדשה מאלצת אותנו להיות מעורבים יותר בגידול הילדים (בגלל זה אנחנו נוטים לשכוח אותם ברכב עד שתרגיעו עם ההסעות לגן ולחוגים), אבל עדיין, קל יותר להיות גבר. בדוק.
אז כן, אתן עדיין צריכות לעבוד קשה מאיתנו כדי לשמר את ההישגים ולהמשיך את ההתקדמות - וחלקכן מתעייפות בדרך ומוותרות: מוותרות על הקריירה או על המשפחה או על הגזרה - למרות שערי העיתונים שמציגים מודל נשי לא אנושי.
וכן, עם כל ההערכה והכבוד לדרך ולהתמודדות, עדיין הגבר הוא זה שיכול לרבוץ לעת לילה על הספה בסלון אחרי שתקע טוסט, להקפיא את הבית ולצפות בדניאלה סמרי מראיינת את אלי גוטמן, בעוד האישה מסיימת לענות על מיילים ורצה למרוח קרמים ולהירדם בטרם יחשוב ההוא מהסלון לעבוד על הזוגיות (במשמעות היחידה הנהירה לגברים). אז מה הפלא שאחת לזמן מה אתן חושבות כמה טוב היה לו הייתה גם לכן איזו יתד?
התרעות פיקוד העורף