לפני כעשור הוגשו כמה הצעות חוק פרטיות שניסו לחייב חשיפה של מצבו הבריאותי של ראש הממשלה באמצעות הקמת גוף רפואי ניטרלי, שלפניו ייחשף המידע והוא יחליט מה מתוכו רלוונטי לפרסום. הצעות אלה לא התקבלו, ובמקומן גובש בשנת 2007 נוהל "טיפול רפואי לראש הממשלה" שקובע מי יטפל בראש הממשלה, מי ישמור על התיק הרפואי שלו (רמז: בין השאר גם הנהג שלו), וגם שאחת לשנה יפרסם ראש הממשלה מידע על אודות מצבו הרפואי לציבור. ואכן, מי שיחפש באתר משרד ראש הממשלה יוכל למצוא דיווח כזה, כולל פירוט לגבי הפוליפ שנמצא בבדיקת המעי הגס של ראש הממשלה והוסר.
המצב היום הוא שחברי כנסת, שרים ובכירים אחרים צריכים למסור דיווח על אינטרסים כספיים שלהם, אבל אינם צריכים לפרט דבר על מצבם הבריאותי. זה מצב לא הגיוני. ומה לגבי שר שצריך לקבל החלטות על תקציבי עתק ומבצעים ביטחוניים בקבינט?
כדאי לזכור שגם מידע פרטי מותר לפרסם אם יש בו עניין לציבור, וגם שחוץ מחוקי פרטיות והחסיה של מידע, קיים אצלנו חוק חופש המידע שמטרתו להגביר שקיפות שלטונית. דמיינו עיתונאי שמגלה ששר הביטחון עובר טיפולים כימותרפיים. הוא פונה אל בית החולים (שנחשב גוף ציבורי), ושם מסרבים לאשר או להכחיש. מה יפסוק בית המשפט במקרה של עתירה מכוח חוק חופש המידע? האם האינטרס שבגילוי המידע עדיף וגובר על האינטרס שלא לפרסם אותו? התשובה צריכה להיות שחוק הגנת הפרטיות אינו יוצר זכות מוחלטת, ומי שנכנס אל החיים הציבוריים צריך להיות מסוגל לוותר על חלקים ממנה, גם אם זה קשה.
מה שברור הוא שמדובר בסוגיה שמחייבת הסדרה. ההיסטוריה מלמדת שהתרבות הפוליטית שלנו אינה מספיק בריאה כדי לגרום לנציגי הציבור להיות בעלי יושרה פנימית בנושא זה. עד שתהיה הסדרה, כדאי לנציגי הציבור לזכור שאנחנו מדינה שסובלת מבעיית דיסקרטיות חמורה. כולם מכירים את כולם, כולם מספרים רק לבת הדוד או רק לחבר אחד בוואטסאפ ופתאום כל המדינה רועשת. לכן, כמו בכל סכסוך בעל אופי של צנזורה, עצם ההסתרה מושך תשומת לב רבה יותר מאשר גילוי המידע. קלינטון למדה זאת בדרך הקשה.
התרעות פיקוד העורף