ערב אחד הייתי אחרון בתור להעברת הדיווח, וכשסיימתי גיליתי שכל חברי העיתונאים חמקו לשיטוט בעיר. ירדתי ללובי ויצאתי למרפסת גדולה ששימשה בית קפה ונשקפה לחצר רחבה שהיו בה שורות של מושבים ומולם בימה. מצאתי את פרס ומיכה חריש שותים קפה ליד אחד השולחנות והתיישבתי לידם. חריש פרש לחדרו לאחר זמן קצר, ואני נותרתי עם פרס. בינתיים התמלאו המושבים שבחצר ועל הבימה החלה הופעה. זמר סלסל בשיר ערבי ופרס נראה קצת סובל. עד מהרה הסתבר שלאו דווקא בגלל הזמר.
זה היה ב-1979, אחרי שיגאל אלון הודיע שיתמודד מול פרס על הנהגת מפלגת העבודה לקראת בחירות 1981. הוא זכה לאהדה ניכרת בעיתונות, ופרס היה טעון וכעוס על מה שכינה תמיכת העיתונות באלון. ואני, שלא כתבתי עד אז אף לא מילה אחת על ההתמודדות הזאת, נפלתי קורבן לזעמו. "במה יגאל יותר טוב ממני?" שאל בהרמת קול, "מדוע העיתונות נגדי? מה עשיתי לכם?" נותרתי קצת המום מול המתקפה הזאת וניסיתי לומר לו בעדינות משהו על עמדותיו המתחלפות מנציות ליוניות, ובחזרה, ועל ההילה שיש לאלון כגיבור מלחמת העצמאות, ורק עצבנתי בכך את פרס עוד יותר.
התרעות פיקוד העורף