למשל, כך כתב קורא: "השיר הזה הוקלט בתקופה שעליה אמר דילן כי היא תקופת שפל ביצירתו". אמר או לא אמר, שפל או דווקא התעלות, הקורא היה חייב להקטין בדחיפות את דברי האהבה של דילן כלפינו. לא הייתי תמה אם מישהו אחר היה טוען שהגיטרה שבה בוב דילן ליווה את עצמו בשיר הזה הייתה בצבע מכוער. זו ביקורת שנובעת מזעם כלפי מי שאוהב אותנו ומיועדת לגמד כל דבר שעולה ממנו אהבה לנו ולצדקתנו. בסדר, אתם חיים בהרגשה שאנו ראויים לכל שנאה, אבל מה אכפת לכם שיש מי שאוהבים אתכם? הרתיעה הזו מגילויי האהבה מגיעה גם בכל פעם שבה אני כותב על הנוצרים אוהבי ישראל. זה מעורר אנשים לכתוב תגובות זלזול כלפי אוונגליסטים ולפזר חשדות באשר למניעיהם. קשה להיות אוהב ישראל. לא בשל המאבק באויבי ישראל, אלא בגלל תגובות הישראלים, שנעות בין התעלמות לבין הסתייגות, ובחוגים מסוימים בישראל מגיעות אפילו עד להחרמת מי שאוהב אותנו.
נחזור לאבסורד שבו מנכ"ל בצלם נואם במועצת הביטחון באו"ם נגד ישראל ובפני נציגי מדינות כמלזיה, סנגל, מצרים, אנגולה וסין - מדינות שארגון כמו "בצלם", הטוען שהוא לוחם למען זכויות אדם, לא צריך להיות במחיצתן כלל. מועצת הביטחון אינה בית משפט הגון והוגן. נכון, ארצות הברית וכמה מדינות שיש בהן זכויות אדם נמצאות בה, אבל יש בה גם מדינות שהמילים "זכויות אדם" מופיעות במילון שלהן עם המילה גיהינום. ארגון כמו "בצלם" שממליץ לאנשים לבדוק מה מכיל כל ביסקוויט כדי לוודא שאין בו חומר שמיוצר בהתנחלויות, עומד ומסית מדינות חשוכות שכל סנטימטר בישראל טוב מהן מבחינה הומנית.
אני שקוע בימים אלה ביצירות של בנימין גלאי, לקראת אירוע בצוותא. מדובר באחד הכותבים העילאיים בתרבות העברית. שנים ארוכות הוא כתב גם מדור בעיתוננו בשם "על קפה הפוך", ועליו חתם ג. בנימין. והנה, בתוך הפרוזה, הסאטירה והשירה שלו, גיליתי גם שיר מחאה שאין חריף ממנו, נגד אותם ישראלים המשמיצים את ישראל בחו"ל. בשיר הוא תיאר את אותו טיפוס ישראלי אבסורדי, אשר כדבריו "חובט בבני עמו/ בטפילים המאוסים עליו/ המביישים אותו/ מנשלי החלשים/ עושקי הנרדפים והמגורשים/מכה על ראשם בעטו.../ מעל במות המטיפים של מדינות הים". איזה מילים!
התרעות פיקוד העורף