שפת התנ”ך העשירה הפכה להיות מעשית ודלה. מי שיאחז ביד חברתו לעת שקיעה ויאמר לה ברגש "הקשיבי נא כיצד הרוח מלחשת בינות לעפאים יקירתי" - אין ספק שבת זוגו תיסוג בבהלה ותדווח על ליקוי נפשי ודיבורי חמור.
עולמנו הפך להיות מעשי. הרוח נמוגה. לא עוד משפטים סבוכים ומילים נרדפות. השפה החדשה קצרת רוח: במקום "כלך לך מכאן" מתחדשת השפה בביטוי "יאללה, עוף לי מהעיניים", ועוד: בוא. לך. כן. לא. בלי תוספות.
מלצר שיבוא לשולחנו של לקוח ויאמר לו בעדנה רבה: "מה תבקש בבקשה?" והלקוח יאמר: "אני מודה לך כבודו, אני תוהה אם בין המאכלים שלכם ישנו גם בורגול עסיסי" - בטרם יספיק לסיים את דבריו ייסוג המלצר בבהלה וידווח לממונה: יושב פה מישהו משונה, הוא מדבר אלי בשפה בלתי מובנת. אותו לקוח היה צריך לומר למלצר בקול תקיף: "בוא הנה. אני רוצה בורגול". או "תן לי. יאללה". ללא מילות חיבור עדינות ומלטפות, אלא כמפקד הפוקד על חייליו. רק אז היה חיוך של נחת מתפשט על שפתי המלצר או המלצרית.
על הכבישים השפה הזו ברורה וחדה יותר, והיא גם מלווה לעתים במוות מיידי. פעם היינו מוציאים את ידנו מבעד לחלון המכונית ומורים על כוונתנו לפנות, והמכונית שמאחורינו הייתה מפנה את הדרך ברצון, כנהוג במדינות תרבותיות. ואילו היום? אתה יוצא מדרך רחוקה ומבקש ללא הרף לפנות לנתיב אחר ומאותת. עד אשר הנורה תחדל מלפעול לא יהיה נהג או נהגת שיכבדו את הבקשה. העצה היעוצה והנהוגה בחזית הכבישים היא אחת: אתם, המבקשים לפנות ימינה או שמאלה, אל תמתינו. יש לחתוך באבחת חרב. מיד. ללא היסוס. עד אשר המכונית מאחוריכם תיעצר בחריקת בלמים ונהגה יפלוט מפיו מילות עידוד וברכה מקומיות מתובלות בניחוח מהארצות השכנות.
במרחב הציבורי וגם הפרטי, בכל אשר נלך, אותה שפה בוטה וקצרת רוח. אותו סגנון שתפס את מקומה של השירה המתרוננת, של מילים מלטפות. אויה לנו. אנחנו, ששפת התנ”ך העשירה היא מקור הווייתנו ותכלית קיומנו, מדברים כיום השפת שווקים. שכחנו את המקורות ונאחזנו בשיח המרחבי שהוא נטול עדנה, רכות ומחילה. יש לשוב ולשאוב את מימי המקורות הזכים והטהורים ויפה שעה אחת קודם.
התרעות פיקוד העורף