בשנות ה־50 של המאה הקודמת, כמו שנהוג לומר, השטח הגדול ביפו היה הארלם של ישראל. חממה של עוני, פשע וסמים, שאנשים הגונים לא התקרבו אליה. יגאל מוסינזון כתב אז מחזה בשם "קזבלן", שגילה לצופי התיאטרון משהו מהמתרחש באותה תקופה בשטח הגדול ביפו. המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי ב־1954. 12 שנה אחר כך הפך "קזבלן" למחזמר שמילא בהצלחה ערב־ערב את אולם "אלהמברה". האולם ששכן בשדרות ירושלים ביפו, כמה מאות מטרים מהשטח הגדול, שהפך בשנות ה־60 לאתר בילוי ותיירות אחרי ששוקם, שופץ והתהדר בשם יפו העתיקה. התיירים היו מגיעים למועדונים "עומר כיאם" ו"המערה", שם הופיעו הדודאים, הפרברים ויפה ירקוני הנצחית. במועדון "אריאנה" הסמוך שמענו לראשונה זמר יווני צעיר, לא יהודי בשם אריס סאן, שהגיע מיוון והתאהב בארץ ובבנותיה. מאז, הרבה בזכותו של אריס סאן, אנחנו משתייכים, כמו בשיר של שלמה ארצי, לחצי עולם שכבר שר יוון.
הימים ימי שיא הוויכוח על הממשל הצבאי. מה שאני והחברים שלי ידענו על הממשל הצבאי הוא שעל ערביי ישראל מוטל עוצר בכל יום משש בערב ונאסר עליהם לצאת מהכפרים שלהם.
על הבמה הקטנה במועדון "החמאם", מופיעים אורי זוהר, אריק איינשטיין, עליזה רוזן ורחל אטס כבני מיעוטים. הם שרים, לפי הלחן של "יא מוסטפה, יא מוסטפה" על נפלאות הממשל הצבאי ועל אחותם הקטנה ש"יש לה, יש לה, יש לה". במערכון אחד, למשל, שואלת המורה שמעבירה שיעור על יום העצמאות את תלמידיה בכפר הערבי: "ילדים, מי מכם יודע מה זו עצמאות?". "וואללה, המורה, אני לא הייתי בשיעור הזה", עונה התלמיד עיסא-אריק איינשטיין. "מי מכם יודע סיפורים על מלחמת העצמאות?", והתלמיד פואד-אורי זוהר עונה: "פעם אחת היה עובר אצלנו אוטובוס כזה סגור עם רשתות וברזלים, וכל הכפר היה יוצא וזורק עליו אבנים וכולם היו צועקים כמו בחתונה. זה היה אוטובוס מזוין". "משורין", מתקנת אותו המורה. כשנשמע צלצול הפעמון היא מסכמת: "ילדים, אני רוצה שתכתבו בבית חיבור על הנושא 'מה עשה אבא שלי במלחמת העצמאות'. את החיבורים הכי מעניינים נקשט יפה וביום העצמאות נמסור אותם לשב"כ".
קן השומר הצעיר ברמת גן. לילה. מתכנסים בחשאי, מתחלקים לחוליות. מקבלים פחי צבע ומברשות ויוצאים למרוח את קירות העיר בכתובות "יבוטל הממשל הצבאי". האזור שלנו הוא מרכז העיר, מכופר היישוב עד אורדע, הרמת גנים יבינו שמדובר באזור מאוד מרכזי ולכן גם מאוד מסוכן לביצוע משימות כאלה.
אני לא זוכר אם החוליה שלי הספיקה בכלל לכתוב על קיר אחד. אני רק זוכר ניידת שמגיעה פתאום משום מקום, השוטרים מזנקים עלינו, משליכים אותנו לתוך הניידת ומובילים אותנו למעצר.
לפנות בוקר שוחררנו. הצלחתי להגיע הביתה בזמן. כלומר, לפני שאבא שלי נוהג להעיר אותי מדי בוקר לבית הספר. החלקתי למיטה כמה דקות לפני שהוא התעורר והדליק את הרדיו כמנהגו. בחדשות סיפרו על החוליגנים שנעצרו הלילה. כשהוא העיר אותי (ככה הוא חשב), הוא אמר "נדמה לי שכמה מהחברים שלך לא יגיעו היום לבית הספר", ואני מזייף התעוררות ושואל בקול הכי מיתמם שלי "למה?". "כי עצרו את החברים שלך מהתנועה שלכלכו את הקירות הלילה". ולפני שהאינפורמציה תעבור לשלב השאלות האישיות, אני ממהר לצאת מהבית שלא כמנהגי.
בבית הספר מסיים המורה את קריאת שמות התלמידים. "נו, לפחות אף אחד מכם לא נעצר הלילה", הוא פולט. ואנחנו, השניים שכן נעצרו, מתים להגיד לו שהוא טועה, אבל מתאפקים כמו אנשי מחתרת ותיקים.
הרבה שנים אחרי זה, כשהייתי עובר ליד הקיר ההוא ברחוב ביאליק ברמת גן, עדיין יכולתי להבחין בכתובת המטושטשת "יבוטל הממ" שעוד הספקנו לכתוב לפני שהגיעה המשטרה.
השבוע מלאו יובל שנים להודעתו של ראש ממשלת ישראל לוי אשכול על ביטול הממשל הצבאי. ב־8 בנובמבר 1966 הוא הודיע בכנסת על ביטול מנגנון הממשל הצבאי, ואני, שכבר הייתי חייל, פרצתי בקריאות שמחה וצהלה. החברים לא הבינו בדיוק למה זה אמור כל כך לשמח אותי, כי מה לי ולביטול העוצר על התושבים הערבים.
אבל היום, אחרי 50 שנה, החלטתי שמותר כבר לחשוף את הפרשה העלומה שהובילה אותי למעצר. לאבא שלי גיליתי די מהר, כעבור ימים ספורים, את הסוד. "שייגעץ", הוא אמר לי, שזה בלשונו "שובב".
אגב, את הלחץ לביטול הממשל הצבאי הפעילו ללא לאות ארבע מפלגות: מפ"ם, אחדות העבודה, הקומוניסטים ו...חרות. כן, כן, חרות בראשותו של מנחם בגין. מפתיע? לא כל כך אם קוראים את השורות האלה בשירו של זאב ז'בוטינסקי "שמאל הירדן":
התרעות פיקוד העורף