את מערכת התביעה הישראלית לא היה צריך לדרבן. פרקליט המדינה היה עוצר כל פעילות ומקדיש את כל המשאבים לחקירה, תוך הקמת ועדות חשאיות עם סמכויות דרקוניות נגד יהודים. בית המשפט העליון, כמו בהתנתקות, היה מגדיר את התופעה מכת מדינה, ומנחה לעצור עד תום ההליכים כל יהודי שזז ליד יישוב ערבי.
ואילו עכשיו, רק אחרי כמה ימים, שבהם על פי ההערכות, פלסטינים חביבים מבעירים אותנו, החל ליפול האסימון. אחרי זכרון יעקב, אחרי עשרות רבות של עדויות להצתות, כששוב ושוב מתברר שהאש מגיעה, משום מה, רק ליישובים יהודים, עדיין, הגה לא נשמע מקהילות "הארץ". לו היה מדובר בחשד להצתות בידי יהודים, זה היה הופך רקיעים, אבל עתה אנו נתקלים בקול דממה דקה. שלא לדבר על השלווה הסטואית של הפרקליטות ואמצעי התקשורת. רק ביום חמישי, כשהדליקו לנו את חיפה, משהו התחיל לזוז, ועדיין, בהיסוס, בזהירות, עם פה סגור.
ומילה למציתים ותומכיהם: נשבענו להלביש את המולדת שלנו בשלמת בטון ומלט ולפרוש לה מרבדי גנים. מדהים, למשל, להביט בתמונות של סביבת הכנרת בראשית המאה ה-20 ולהבחין עד כמה עמדנו בכך. ב-1908 הסביבה כולה הייתה צחיחה ושוממה, והיום כולה חורשת האקליפטוס. מי שפרש את מרבדי הגנים, מי שהביא את החיים, השגשוג והירוק זו התנועה הציונית. לעומתה, התנועה הלאומית הערבית הצטיינה פעמים רבות ברצח ובהרס. ומי שמרוב שנאה מנסה להפוך את הארץ לעפר ואפר, בוודאי שאינו ראוי להיות כאן.
התרעות פיקוד העורף