קוד הלבוש בכנסת הוא נושא ראוי בהחלט למלחמת תרבות. קוד הלבוש מבטא ערכים, קוד הלבוש מבטא הסכמות או את היעדרן, קוד הלבוש מעיד על החברה שבה הוא נהוג, והוא מעיד גם על המקום שבו הוא נהוג. לרוב בתי הכנסת גברים נכנסים עם כיפה. בכניסה במסגד חולצים נעליים. זה קוד לבוש שמבטא יחס של כבוד. לבריכה לובשים בגד ים. לפגישה עסקית לא.
אבל גם על החברה הוא מעיד משהו. הוא מעיד על אובדן מה שאפשר לקרוא לו “מבחן סבירות”, המשותף לכלל האזרחים. בחברות רבות אפשר להסתפק בקוד סמוי, שסטייה ממנו ברורה לכולם, גם אם אינה כתובה במפורש בחוברת של חוקים ונמדדת בסרגל. מחוקק אמריקאי לא יעלה על בדל דעתו לבחון אם רצפת הקונגרס סובלת סנדלים או טרנינג. מורה אמריקאית לא תבוא לבית הספר במחשוף עמוק. היא גם לא תשאל: כמה עמוק זה עמוק? וגם לא: כמה קצר זה קצר, כמו ששאלה אחת מהעוזרות הפרלמנטריות שנבלמה בכניסה למשכן הכנסת. קצר – זה מה שמבחן הסבירות אומר שהוא קצר. עמוק – זה מה שמבחן הסבירות אומר שהוא עמוק. סנדלים – זה מה שמבחן הסבירות אומר שהוא סנדלים. ואם יש ספק, החליפו בגד.
אך בישראל מבחן הסבירות אינו עוד בר הפעלה. מה שסביר בעיני אינו סביר בעיניו, ומה שסביר בעיניו אינו סביר בעיניה. את מבחן הסבירות – אולי גם ההתחשבות – החליפו התחכמויות והתגרויות. נבדוק כמה קצר אפשר ללבוש, וכשיאמרו "די" נצעק “התחרדות”. נבדוק כמה ארוך אפשר להכריח, וכשיאמרו "די" נצעק “פריצות”. נבדוק מה יקרה אם נציב תמונה של ראש הממשלה ולצדה חבל תלייה. נבדוק איך ישראל מגיבה לחוק האוסר קריאה בספר תורה בעזרת הנשים בכותל.
כפי שצה”ל למד על בשרו, ישראל עשירה בחיילים שזקנם אומנותם, וכפי שמשכן הכנסת לומד, היא עשירה בעוזרות פרלמנטריות שחצאיתן אומנותן, וכפי שראש הממשלה לומד כבר שבועיים, היא עשירה באמנים שהפרובוקציה אומנותם, והיא עשירה בפרופסורים שזכותם להביע את עמדתם בכל נושא ובכל הקשר - אומנותם, והיא עשירה במיוחד בשרים שתגובתם הצעקנית אומנותם ועשירה בעיתונים שהטפתם אומנותם. מדד הסבירות הישראלי יצא מאיפוס, וספק אם ניסיון לאכוף קוד לבוש בכנסת יכייל אותו. מזל שהחורף בא.
התרעות פיקוד העורף