בין חנוכה לישראל של היום: מאבקי כוח שיוצאים משליטה עלולים לחולל אסון

גזירות אנטיוכוס, שהובילו להתקוממות, לניצחון ולייסודה של ממלכת החשמונאים, עודן בגדר תעלומה. מה גזר המלך היווני־סלווקי על היהודים אנחנו יודעים, פחות או יותר: איסור על ברית מילה, פולחן זר בבית המקדש ועוד. אך מדוע בחר לגזור על היהודים - איננו יודעים. אנחנו רק מנחשים. התרבות שעל ברכיה התחנך אנטיוכוס לא הייתה תרבות של גזירות. זו הייתה תרבות שנטתה לכבד דתות אחרות, לאפשר להן מרחב מחיה. ממילא אנטיוכוס לא נראה כנציג אותנטי של תרבותו, הוא נראה כחריג. המלך השתגע. ואכן, יש חוקרים שסבורים שהיה פשוט משוגע.

חוקרים אחרים נותנים הסברים אחרים להתנהלותו ולגזרותיו. אנטיוכוס כפה לוח שנה אחיד, שחלק מהיהודים סירבו לקבל. הוא סירב להשלים עם כישלון מסעו הצבאי למצרים, והיהודים שילמו את המחיר. הוא זיהה בקרב היהודים התנגדות להלניזם שלא זיהה במקומות אחרים. הוא החליט להעלות את עצמו לדרגת אלוה. יש עוד הסברים. לכל אחד מהם נימוקים וחולשות. מקורות המידע על התקופה ההיא מוגבלים, ולא תמיד אחידים.

מושך את העין, גם אם לא את הלב, הוא ההסבר המפענח את מניעיו של אנטיוכוס כתוצר של עימות פנים־יהודי בין אישים שוחרי כוח (הכוהנים שרצו לעצמם משרות יוקרתיות) ובין אידיאולוגיות מתחרות (מתייוונים מול סרבנים). על פי הסבר זה, אנטיוכוס, יותר משהיה רשע או משוגע, פשוט פעל לטובת הסיעה התומכת בו ביהודה ולרעת זו שמתנגדת לו. מה שכל מלך סביר היה עושה. השליטים היהודים החדשים סברו שככל שיוכנעו מנהגי הדת היהודיים, כך יגדל כוחם – והזמינו את אנטיוכוס להוציא צווים בהתאם. הם שיזמו, הם שהובילו. החוקר אליהו ביקרמן, שפיתח בספרו הקצר “אלוהי המקבים” את התיאוריה הזאת, הושפע כנראה מאירועי זמנו – ספרו נכתב בצל עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה.

חוקרים אחרים, כמנחם שטרן ואביגדור צ’ריקובר, ערערו על מסקנותיו. צ’ריקובר חשב שהגזירות היו תגובה על מרד יהודי שהחל עוד קודם לכן. שטרן תלה אותן במניעים מדיניים מניעתיים של אנטיוכוס. אבל מעבר למציאות ההיסטורית - שכנראה לא תתברר לאשורה לעולם - יש עניין להתעכב על טענתו של

ביקרמן מטעמים אקטואליים: היא נותנת ביטוי לסוגיה טעונה, המפלגת מעת לעת את החברה היהודית, וכיום גם את הישראלית, על גבולות האחידות ועל הלגיטימיות של גיוס כוחות מבחוץ כדי לשנות מציאות מבפנים.

מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2016 , שפורסם השבוע (בידי המכון הישראלי לדמוקרטיה) מבטא בעוצמה את הסוגיה הזאת. בין השנה שעברה לבין השנה חל זינוק במספר היהודים הישראלים הסבורים ש”ארגוני זכויות האדם והאזרח גורמים נזק למדינה”. 71% מיהודי ישראל סבורים כך – וגם אם עורכי המחקר לא מציינים זאת במפורש, נדמה שקל לאתר את הסיבה לכך: תחושתם של ישראלים רבים שארגונים אלה מוציאים את עצמם מן הכלל ומזמינים לחץ חיצוני על ישראל כדי לשפר (להבנתם) את דרכיה. ולא סתם לחץ, אלא לחץ של אותן מדינות שרוב גדול של ישראלים סבור שעל ישראל להילחם בטרור בלי להתחשב בדעתן (81% מהיהודים, 54% מהערבים).

השיעורים שאפשר ללמוד מחנוכה על ישראל של היום מעניינים: מאבקי כוח שיוצאים משליטה עלולים לחולל קטסטרופה. ועוד: הזמנה של התערבות חיצונית עלולה להיגמר רע (חילול בית המקדש), או במפתיע דווקא טוב (מדינה חשמונאית עצמאית). ועוד: לכידות היא מכפיל כוח חשוב – שראוי לשמור עליו (וזה תפקידו של הרוב, לא פחות מתפקידו של המיעוט). ועוד: העם היהודי איננו חי על אי בודד, והתפתחויות והשפעות חיצוניות חלות עליו. זה מחייב אותו – ואת מדינת הלאום שלו - במידה של צניעות ביחס ליכולתו לעצב את העתיד ללא התחשבות בסביבה.