האם תשכיל אירופה להבין את מה שהפנימו האמריקאים אחרי ה־11 בספטמבר?

האם תהיה התעוררות לפני המשאית הבאה? וגם: מיהם גיבורי התרבות שאותם הכרתי בכנס לימוד. מה היה צריך לעשות עם עיתון במחנה ומה עלול לגרום לי לבטל את המנוי של מפעל הפיס

אבי בניהו צילום: לירן שטרית
אנגלה מרקל בזירת הפיגוע בברלין
אנגלה מרקל בזירת הפיגוע בברלין | צילום: רויטרס

ההשוואה המתבקשת בין גל הפיגועים באירופה לפיגועי הטרור שחוותה ארה"ב ב־11 בספטמבר־מלמדת על שני עולמות שונים של התייחסות לטרור. האמריקאים הבינו באחת שהם בעולם חדש - שינו סדרי אבטחה, תיקנו חוקים, והעמיקו את סידורי הביטחון כך שיאפשרו חדירה עמוקה (ולא דמוקרטית בכלל) לתוך חופש הפרט. תוסיפו לזה יציאה לשתי מערכות צבאיות בעיראק ובאפגניסטן ותקבלו אומה מתמודדת ונחושה להגן על ביטחון אזרחיה.

בניגוד מוחלט לארה"ב, אירופה מצדיקה את כינויה "הגברת הזקנה". היא מתלבטת, נאנקת ומתייסרת בין הליברלים המאמינים בחופש ובזכויות הפרט כערך עליון, בין המוסלמים שיש להם כוח לא מבוטל בקלפיות, לבין אלו המבקשים להתנער מכך ולהחזיר את הביטחון לרחובות ואת הזיקה הלאומית לכל מדינה ומדינה, כרוצים לומר: אני, משפחתי, רכושי, קהילתי, פרנסתי, מקום עבודתי וביטחוני - לפני אירופה המאוחדת.

התבוננות ממעוף הציפור על המתרחש באירופה כיום מלמדת שהמשבר הכלכלי ב־2008 וקריסת הכלכלות של כמה מדינות בתוך האיחוד היו תחילתם של התהליכים שהולכים ומעצימים לנוכח גל הפליטים ומעשי הטרור השוטפים את היבשת.

"הגברת הזקנה" הולכת ומתעוררת לאטה באופן שאינני בטוח כי הוא מיטיב עם העולם ועם המשימה. במקום שילוב ידיים ואחדות מטרה, נרשמים באירופה תהליכים של בדלנות, הברקזיט בבריטניה, עליית מפלגות הימין והשמרנים בצרפת, בהולנד ובאוסטריה - ועוד היד נטויה. גם בגרמניה, מלכת האיחוד האירופי והמשענת הכלכלית שלה, נרשמים זעזועים, והמבחן המכריע יהיה יכולתה של מרקל לשמור על כיסאה.

בלי להתנבא, הנחת העבודה היא שישנם כרגע עוד מבצעי פיגועים שנמצאים בדרכם לתכנן או לבצע פיגוע המוני. מנהיגי אירופה נדרשים כעת להתעלות מעל לשיקול המקומי, להתכנס, לשלב ידיים, לחלק תקציבים ומודיעין, לשאול את השאלות הקשות ולהציב פתרונות. עוד לפני המשאית הבאה.

2,000 איש הגיעו לכנס "לימוד" אילת, 150 הרצאות ומופעים. העולים מחבר המדינות מתערים במהירות והופכים לישראלים, אבל בגלל השפה אנחנו לא חשופים לגיבורים שלהם. אז ככה: דינה רובינה היא סופרת שנולדה בטשקנט והתגוררה במוסקבה, חיברה תשעה רומנים ועוד אוספים של סיפורים קצרים שתורגמו ל־30 שפות וזכתה בשורת פרסי ספרות ישראליים, רוסיים ובינלאומיים, ועל רבות מיצירותיה התבססו סרטי קולנוע וטלוויזיה.

ויקטור שנדרוביץ' הוא עיתונאי וסטיריקן, יליד מוסקבה, בוגר האקדמיה לאמנויות, עיתונאי ותיק ובעל טור, יוצר תוכנית טלוויזיה, שכתביו מתורגמים בקביעות לאנגלית, גרמנית, צרפתית ועוד. גיורא זינגר הוא סטנדאפיסט שהחל בקריירה בימתית לאחר שהשתחרר משירות קבע בצה"ל. מאז סיים לימודים בסמינר הקיבוצים הוא "שורף" במות ויוצר מערכונים באינטרנט.

ישנם עוד ועוד יוצרים ואמנים ברמה גבוהה שממלאים אולמות ואנחנו לא מכירים אותם. נהניתי לראות את זה, והבעתי תקווה שיתחילו ליצור בעברית כדי שניהנה גם אנחנו.

בין שירותי במודיעין חיל האוויר בסדיר ובמילואים לבין שובי לשירות קבע בצה"ל, שירתי במשך מספר שנים ככתב מילואים של "במחנה" וספגתי מעט את רוחו. אני סבור כי יהיה זה נכון להחזיק את "במחנה" באינטרנט, אך לא לוותר על גיליון מודפס אחת לחודש לרחבי הצבא ולמנויים מתעניינים, אחת לשנה לכלול גיליון ענק לכל המשרתים בסדיר, בקבע ובמילואים באמצעות משלוח בדואר לבית המשפחה, ואחת לשנה כנספח לאחד מהעיתונים היומיים לכלל הציבור. אין ספק כי הצבא צריך להסתגל לשינויים בתקשורת ובטכנולוגיה, אך סגירת "במחנה" היא משגה.

ועוד עניין אחד קטן. אם הייתי עדיין דובר צה"ל - לא הייתי מוכן להיות אחראי על "במחנה". גם אם הוא פרסום של הצבא, לא נכון שיהיה מבית היוצר הדוברותי.

הרעיון שעלה לאחרונה בפיס, להקצות 10% מכספי הפיס לעניינים שאינם ספורט או חינוך ואשר יחולקו על פי שיקול ראשי הפיס, הוא רעיון רע מאוד! יש כאן לדעתי ניסיון ליצור "קופה קטנה" של כספי מהמרים או תורמים (כמוני) שתנוצל על ידי ראש הממשלה, השרים או כל מערכת לחצים אחרת על הנהלת הפיס. כשזה יקרה - אעשה מאמץ לאתר את מספר הכרטיס שלי ולבטל את המינוי. אם הרעיון יידחה, אמשיך לשלם, לחלום ולתרום באהבה. שבת שלום.

[email protected]

תגיות:
אבי בניהו
/
פיגוע בברלין
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף