ישי (11) ושרה נעמי (10) לוי, הודיה קדם פימשטיין (2), נועה גולדרינג (3), רוז פיזם (4 וחצי), עומר (10), רוני (8) ואור (5) שם טוב. אלו הן רק חלק מהנשמות האומללות שנטבחו בידי ההורה שהביא אותן לעולם.
לילך שם טוב, האם ששלושת ילדיה נרצחו על ידי אביהם איתי בן־דרור ביום הולדתה, יכולה לספר לכם מה היא עשתה כדי למנוע את הזוועה הזאת. היא יכולה לספר על כך שאין אבן שלא הפכה ואין גורם שלא פנתה אליו כדי להציל את אור, רוני ועומר שלה. “את היסטרית”, הטיחו בה עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, מי לא. “את סתם דואגת”. עכשיו אין לה אבנים להפוך. נשארו רק שלוש אבנים לבכות עליהן, ופשוט להתגעגע אל שלושת הילדים שלה. הילדים שאבא שלהם רצח בקור רוח.
הטרגדיה הזאת חוצת גבולות ומגזרים ומקיפה משפחות יהודיות וערביות, משפחות עולים וותיקים ומעמד כלכלי־חברתי. המספרים רק גדלים והולכים, אבל פעם אחר פעם, גם האינסטנציות המומחיות, אלו שקורסות תחת העומס ממילא, מסרבות לעכל את האפשרות של הורה שרוצח את ילדו.
“אני לא מבין”, אומר לי הבן שלי. “הורה רוצח את הילד שלו? תסבירי לי”, ואין איך להסביר. לא קיים נושא קשה יותר לילד מאשר הידיעה על כך שילד נרצח על ידי האדם שאמור לשמור על חייו וביטחונו. אפשר לומר שהנפש של ההורה הרוצח הייתה חולה מאוד. שאנחנו לא יודעים כיצד הדבר לא התגלה לפני שקרה האסון. אפשר להדגיש בהזדמנות הזאת את ההבדל בין כעס לבין תוקפנות מסוכנת, ולהדגיש שילד לעולם אינו אשם בדברים שגרמו למעשה כזה, האשמה היא רק של המבוגר. אפשר הכל, אבל זו רק חוכמה שבדיעבד, ועצם זה שהיא מגיעה באיחור מבטל אותה כחוכמה.
אין שום דבר שמכין חברה – קצרת רוח וגסת לב ככל שתהיה – למצב בלתי נתפס כזה, מצב השומט את הקרקע תחת הסדר העולמי הבסיסי ביותר. ילדים מתים הם טרגדיה איומה בכל הקשר שהוא. ילדים שנרצחים על ידי הורה הם בשורה שאי אפשר, ואסור בתכלית האיסור, לעכל או לקבל.
בניגוד חמור למילותיו של ביאליק, “נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן עוד לא־ברא השטן”, לא יהיה מי שינקום.
התרעות פיקוד העורף