למה לכאורה? משום שצד אחד אמור להיות צודק. צד אחד אמור להבין מה זה מוסר ואיך נכון להתנהג. אבל המוסר נשמט ונפל באיזה־שהוא מקום ביניהם, בעוד הם ממשיכים לשחק. זה לא מוסרי לירות למוות במחבל שנוטרל ואינו מהווה סכנה 11 דקות לאחר שהאירוע החבלני הסתיים, אבל זה גם לא מוסרי להכתיר חייל צה"ל (גם אם טעה) כרוצח בדם קר ולהעביר אותו ואת משפחתו גיהינום תקשורתי מטלטל במשך שנה שלמה.
מה בדיוק מוסרי בעמותה שאורבת לחיילים כדי לתפוס אותם בעדשת המצלמה ברגע מאוד מסוים שנוח לה מבחינה תעמולתית ולטעון שזו המציאות כולה? מקיאוולי היה שגרס שהמטרה מקדשת את האמצעים. האם רשמית אימצנו את עמדתו והחלטנו שזו ההגדרה של "מוסר"? המוסר גם לא מצוי במיליטריזם עיוור שקורא לרצוח כל מחבל ויהי מה, ולא בגלל רחמים על מחבלים שרוצחים חפים מפשע בעצמם, אלא בגלל רחמים על החברה שבתוכה אנחנו חיים. קל לאטום את הלב והמוח ולהגיד "צריך להרוג אותם וזהו", אך לגישה כזאת יש גם השלכות על הדרך שבה אנחנו מתחילים להתנהג זה לזה במכולת, על הכביש, במקום העבודה וכשכנים.
טוהר הנשק הוא מונח עדין ומורכב, ויש בתוכו סתירה מובנית. אבל עליו נבנה צה״ל, עליו גאוותנו, עליו אנחנו מחנכים, ולא לטובת מחבל כלשהו, אלא לטובת ילדינו והדרך שבה ינהגו זה בזה בישראל העתידית. בעידן הרשתות החברתיות מפתה לאמץ במהירות עמדה קיצונית: ״הילד של כולנו״ לעומת ״הרוצח״. אבל הססמאות רק מרחיקות אותנו מהמוסר, בעודן נושאות את הקיצוניים על כנפי הפופוליזם המשכר, המשקר. בעולם האמיתי אפילו למחבל יש זכויות, וכשהוא מפסיק להיות סכנה, קיימת לו הזכות לחיות. אבל זה לא שולל את זכויותיו של חייל, גם אם עבר על הוראות הפתיחה באש או על כללי המוסר. יש לו זכות למשפט צדק ולהליך הוגן, ולמשפחתו יש זכות לפרטיות, ולא משנה מה אנחנו חושבים עליהם.
להילחם על מוסר פירושו לחקור לעומק בשיקול דעת, לוותר על נמהרות לטובת הבנה של כל הגורמים וההשלכות. שיימינג והתלהמות משתלחת בשם המוסר הם דבר והיפוכו. תראו למה הם גורמים. נותרנו עם אשליה של ויכוח מוסרי נוקב, כי שני המחנות נלחמים זה בזה עד זוב דם, אבל בעצם מאפשרים זה את זה. איפה לעזאזל המוסר בכל הסיפור הזה?
התרעות פיקוד העורף