ההרשעה היא צלצול השכמה לכל מי שלא הבין עד כמה מסוכנת, נפשעת ואווילית התמיכה במי שהרג בדם קר אדם גוסס. אכן האיש מחבל, אבל לתפיסתי, חיסולו ברגע שבו נוטרל הוא רצח. המערכת המשפטית נכנעה כשהלכה על הריגה ולא על רצח. ייתכן שחששו שם שהוכחת רצח תהיה מטלה גדולה מדי על מידות בית דין צבאי באווירת עליהום ציבורי בגיבוי ראש הממשלה ושר הביטחון הנוכחי.
אזריה היה חייב להיות מורשע לא רק משום מה שעשה, אלא כתגובת נגד לגל העכור שעלה מצד תומכיו ותומכי הירי החופשי בפלסטינים באשר הם פלסטינים. זהו גם פסק דין מרשיע נגד הפוליטיקאים שיצאו נגד ערכי צה"ל, כמו ח"כ יאיר לפיד שאמר: "מי שמוציא סכין או מברג - צריך לירות בו כדי להרוג" או הרב הראשי יצחק יוסף שאמר: "מצווה להרוג מחבל עם סכין ושלא יבוא איזה רמטכ"ל”. רק יעלון שילם בכיסאו על שהעז לגנות את הירי ואת הפגנות התמיכה שיצאו להגנתו של אזריה.
זהו פסק דין שמרשיע ציבורית את שר הביטחון אביגדור ליברמן, שהתייצב בעבר בפתח בית הדין ותמך במעשה אזריה, מפזר את תובנותיו נוסח "חיילים בשטח לא יכולים לצאת למשימה עם עורך דין צמוד". הרמטכ"ל גדי איזנקוט אמר שלשום דברים ברורים שהתכתבו עם גל התמיכה הציבורית: "הוא לא ילד של כולנו, הוא חייל". הבעיה היא שאזריה הוא לא רק חייל, אלא גם סימפטום. יותר מדי מקרים, רובם מוצדקים, של ירי שחלקו פרוע עברו תחת הרדאר הציבורי והתקשורתי (כ־100 השנה, וכ־150 בשנה שעברה). הרשעתו היא ניסיון נוסף לעצור את סחף זוהמת הלאומנות הרצחנית שמחלחלת לציבור ולצבא.
איזנקוט אמר גם: "אנחנו דורשים מהחיילים שלנו את סט הערכים של צה"ל. להגן על המדינה בנאמנות ובאהבה, לנהוג בכבוד לאדם, לדבקות במשימה. זה לא פלקט - זה סט הערכים... תפקידו של הצבא הוא לוודא שסט הערכים הזה מתקיים כדי לשמור על כוחו של צה"ל ועל צדקתו". לכן, תנו לצה"ל לנצח לא רק במשפט, אלא גם בציבור. הבונוס הפוליטי הגדול אחרי ההרשעה הוא האבחנה שהתבהרה מי כאן שמאל ומי ימין.
התרעות פיקוד העורף