מקרה מאיר בנאי: הוא לא היה צריך "למות כדי שישמיעו אותו", אלא לעבוד

משפטים שמקוממים אותי כל פעם מחדש, מהטעמים הבאים:

ראשית, אמן מפורסם אינו בן אלים, שיש לסגוד לו ולאהוב אותו ללא תנאי. כמו כולנו, הוא בסופו של דבר בן תמותה שנכנע לזמן ולשכחה. אמן הוא גם לא כלבלב חסר אונים, הנדרש לליטופים ולאהבה אינסופית כדי לשרוד. אין ספור אמנים חשובים ידעו להתגבר על כישלונות ועל תקופות רעות, כדי לחזור לבמה גדולים עוד יותר.

שנית, יש משהו עקום מאוד בטענות האלו, כי באצטלה של דאגה לתרבות הן מתייחסות כמעט תמיד רק לדמויות מפורסמות. זמרים שהיו פעם מצליחים, או שחקנים מיתולוגיים שנעלמו. לא תשמעו את ההספדים הנרגשים האלה, למשל, במקרה של סופר שהצליח מאוד בתחילת הדרך ונשכח בהמשך, תסריטאי חשוב, מחזאי משפיע וכו'. הרי העיקרון אמור להיות זהה - צריך לחבק את אנשי התרבות גם בתקופות הקשות שלהם. אבל מתברר שאחרי המוות, כולנו גיא פינס.

ושלישית, העובדה שאדם הופך לאיש תרבות מפורסם ומצליח לא מקנה לו חסינות לכל החיים, או הבטחה לחיי נצח של אהבה והערצה, בלי קשר למה שיעשה (או לא יעשה) בהמשך הדרך.

קחו לדוגמה את מאיר בנאי עצמו, ואני מרשה לעצמי לכתוב את זה דווקא כי היה הזמר הישראלי האהוב עלי. לבנאי היה למעשה עשור אחד מוזהב בקריירה - בין 1987, אז יצא האלבום "גשם", ל־1996, שבה יצא האלבום "מנגינת הנדודים". עשר שנים שבמהלכן הוציא ארבעה אלבומי אולפן (שהתווספו לאלבום הבכורה הנהדר שלו, מ–1984). מאז ועד יום מותו, כלומר במהלכן של 20 שנה, הוא הוציא רק שני אלבומי אולפן נוספים. הספק נמוך לכל הדעות.

זה לא קרה משום שבנאי נשכח, או כי לא היה בו עניין מצד עולם המוזיקה והמאזינים. להפך. השם מאיר בנאי ניצב תמיד בראש רשימות הקאמבקים הכי מצופים. הגורם להיעלמות הזו היה בנאי עצמו, שהפך תהפוכות רבות בחייו האישיים, ומלכתחילה לא לגמרי התאים (מעדותו שלו) לעולם השעשועים. גם בימי ההצלחה הכי גדולים שלו תמיד נדמה שהוא לא חש שם בנוח. במילים אחרות - קצת מצחיק להאשים את המדינה, את התרבות ואת העולם כולו בהישכחות היחסית מהתודעה של מישהו שבעצמו לא ממש ניסה להישאר בה.

אם תבחנו את רשימת המוזיקאים הישראלים הוותיקים שמצליחים עדיין לשרוד בפסגה, תגלו שאחת התכונות הכי דומיננטיות שלהם היא חריצות. הם עובדים בזה. ו"זה" הוא לא רק לייצר מוזיקה אלא לשחק את כל המשחק. להופיע, להתראיין, להתארח בהופעות של אחרים, להפתיע במדיומים לא צפויים ועוד. ובעיקר - לחיות כל הזמן את הקריירה ולחשוב איך לתחזק אותה. לפרטים ניתן לפנות לשלמה ארצי, אוניברסיטה מהלכת בתחום. בעולם העכשווי, רצוף הסחות הדעת ואין ספור הגירויים, אי אפשר פשוט לצפות שהקהל יזכור אותך. צריך להזכיר לו. כל הזמן.

ויש בזה גם משהו הוגן, שמחזיר אותי לעניין בני האלים. כמעט בכל מקצוע אחר אדם צריך לעבוד קשה לאורך מרבית חייו כדי לשמר את מעמדו. אם נגר צעיר פורץ לתודעה בתוך התחום הספציפי שלו, תודות ללהט, לחריצות ולרעיונות חדשים ומקוריים, אף אחד לא יחשוב אפילו לזקוף את זה לזכותו 20 שנה אחר כך. אז נכון, כולנו אסירי תודה לאמנים שליוו את חיינו והנעימו אותם. ואין ספק שעיסוק באמנות לא יכול להימדד בדיוק באותם כלים של מקצועות אחרים. ועדיין, גם אמן לא יכול לבסס חיים שלמים על תהילת עבר.

2. "התיקון", עונה שלישית (הוט). וואו. שישה פרקים שמשאירים אותך עם לסת שמוטה. הסדרה עוסקת באסיר המשוחרר אחרי 20 שנה מהכלא, אחרי שמתברר שלא היה אשם. או שכן. לא ברור גם אחרי שלוש עונות, וזה סוד גדולתה. מתח ומסתורין שבמקום להתפוגג רק הולכים ומתעבים, על רקע אנסמבל משובח של שחקנים והצצה מרתקת לחצר האחורית של אמריקה.