אנשי החוק בדרך כלל מגיעים לאירועים שבהם יש חשש שייתקלו באלימות כשהם מוגנים בציוד מיוחד שנועד לשמור על גופם, ראשם ועיניהם. במקרה עמונה ניתנה הוראה מגורמים עלומים לשוטרים להגיע לא מוגנים - ללא קסדות, ללא אלות, ללא גז פלפל או גז מדמיע וכמובן שנשק חם הס מלהזכיר. במקום מדיהם הרגילים הם הולבשו בחולצה כחולה אופנתית (מתנחלים לא אוהבים חולצות שחורות).
המלאכים הטהורים שהתבצרו בבית הכנסת הביאו איתם ציוד התקפי מגוון, שכלל בין השאר מטפי כיבוי, קרשים, ברזילים, אקונומיקה, צבע וחומצות, ותוך שהם מדליקים את עצמם בדברי רבנים, תפילות, שירה וקריאות גנאי לעבר השוטרים, הם גם התכוננו למפגש הגורלי, לקרב בין אוכפי החוק למפריו. ואכן, הקרבות היו אכזריים, בעיקר מצד הצדיקים שלא עשו חשבון לשוטרים וקרעו להם את הצורה.
בשוך הקרבות, אחרי שהצדיקים הוכרעו והוצאו מ"המבנה הקדוש", הם השאירו למזכרת כתובות כמו "משטרה גסטפו", "נאצים", איירו צלבי קרס והוסיפו עוד קללות וגידופים - כאלה שאיש לא היה מעלה על דעתו שצדיקים יעזו לכתוב על קירות מקום שמקודש להם.
מפקד מג"ב, ניצב יעקב שבתאי, בהופעה נדירה באירוע שבת תרבות בבאר שבע, סיכם את האירועים: השוטרים שוחררו מבתי החולים שבהם טופלו, חלקם סובלים עדיין מפציעות, אחדים סובלים משברים ואחרים מכוויות כתוצאה ממגע עם חומרים כימיים שנשפכו עליהם על ידי "הצדיקים" בעת הפינוי.
ניצב קובי שבתאי הוא אדם חזק פיזית שלא כדאי להיתקל בו, כשמכנים את לוחמיו "נאצים", ובעצם הופכים אותו למפקד של נאצים, זה מעלה לו את הפיוזים והוא מתפוצץ מזעם. שוחחתי איתו כמה פעמים לאורך השנים האחרונות. הוא אדם ערכי, שחצר ביתו מלאה חיות שבהן הוא מטפל במסירות בזמנו הפנוי. הוא נשוי למשוררת. הוא מסוג האנשים שעליהם אומרים ש"מדבר סנטימטרים ועושה קילומטרים".
מי שיבדוק את הרזומה שלו כלוחם לא יוכל שלא להתמלא הערכה כלפיו. אז נכון שעבור הצדיקים הוא מפקד גסטפו אכזר, אבל כל חבורת הצדיקים הזו לא עשתה למען ביטחון המדינה עשירית האחוז ממה שניצב שבתאי עשה. עליו הם לא יכולים לומר שהוא שמאלן בולשביק, הומו, צפונבוני, אשכנזי מניאק שונא ישראל ועוד שאר קלישאות המופלצות מפיות הצדיקים כשמישהו מעז לצאת נגדם ולמלא את הוראות החוק.
שבתאי הגדיר בצורה בוטה את התנהגות "הצדיקים", שהשתמשו באלימות קשה. קרא להם "אוכלוסייה לא נורמלית". כל הצדיקים שנעצרו שוחררו על ידי המשטרה, אף אחד לא הובא להארכת מעצר בגין תקיפת שוטרים ופציעתם. מנהיגי הארץ הקדושה הצהירו לא פעם כי יפעלו באפס סובלנות נגד מי שיפגע באנשי כוחות הביטחון הממלאים את תפקידם, הם שכחו לציין שאפס סובלנות מופעלת רק נגד ערבים, יוצאי אתיופיה ועובדים זרים. כשמדובר בחרדים במאה שערים או בפורעים יהודים בשטחים הכבושים, מערכת אכיפת החוק הופכת לסמרטוט רצפה.
חלק מלוחמיו של שבתאי עדיין סובלים מפגיעות ונמצאים בתקופת החלמה כואבת בבתיהם. אחד מהם, רס"ל ספיר שמואלי, נאלץ לחזור לבית החולים כשחלה הרעה במצב עינו. הוא נותח ובני משפחתו והרופאים מקווים שיוכל להמשיך לראות בעין הפגועה.
שימו לב: לא רבני השטחים הכבושים, לא מנהיגי הימין המשיחי, לא אף פוליטיקאי סמרטוט שמאמין בחסדי שמיים - אף אחד מהם לא קרא לציבור להתפלל לשלומו של רס"ל ספיר שמואלי, אף על פי שפורסם שיש חשש לראייתו. אז שאו אתם תפילה שאלוהי הפצועים, הרופאים, יצליחו להציל את מאור עינו.
ארנפלד, טיפוס מוזר ושנוי במחלוקת, ביקש יום אחד להצטרף לכמה חבר'ה שיצאו להשפריץ "הלאה הכיבוש" באזור רמת גן. ניסו להניא אותו מזה כי הוא איש מכובד, ואם ייתפס זה עלול להזיק לו. היהלומן העקשן סבר שהוא חייב ליטול חלק במאבק נגד הכיבוש, ובשעת לילה מאוחרת ניצב ליד הקיר של מפעל עלית ברמת גן, לא רחוק מאזור הבורסה, ובעת שהתיז את הצבע האדום הפתיעה ניידת משטרה את היהלומן האקטיביסט ועצרה אותו.
ארנפלד הובל למשטרת רמת גן ונדרש להביא ערב לצורך שחרורו. אני והעיתונאי חיים הנגבי, שהיינו באזור, החלטנו להיכנס ולראות מה קורה עם העצור, ואם נדרש משהו כדי שישוחרר.
זה הפך להיות הבדיחה של הבוהמה התל אביבית, כשנודע ברבים שארנפלד המיליונר נעצר וזהבי התפרן שחרר אותו בערבות בחתימתו, שלא הייתה שווה באותם ימים אפילו מנה פלאפל.
לפעמים היה נראה שארנפלד קצת מתבייש בעושרו. יום אחד הפתיע את יושבי "כסית" כשהגיע לבית הקפה כשהוא רכוב על אופניים (ראו צילום). במשך שנים ארוכות מימן ארנפלד פעילות שהפתיעה את חבריו היהלומנים, שחשדו בו שהוא מרגל רוסי, ועוררה חשד בין אנשי השמאל, שבלחש העלו את האפשרות שהוא סוכן שב"כ שהושתל ביניהם. היו זמנים.
עוד אחד שהכיבוש לא בדיוק בראש שלו הוא יוצר בשם צ'רלי, ששלח לי את השיר הבא, הקרוי "התנחלויות":
על פניו הסיפור נשמע די הזוי, אבל ההזיה התבררה לי כמציאות בלילה שבין שבת לראשון. הייתה לי שינה טרופה, בארבע לפנות בוקר שמעתי חדשות בגלי צה"ל וכשהסתיימו כיביתי את הרדיו וניסיתי לגנוב עוד כמה שעות שינה. לפתע שמעתי יללת תן שפילחה את הלילה. היללה נפסקה, ושוב חזר התן לילל. זינקתי אל החלון וראיתי בחצר, במרחק 20 מטר מהחלון, תן עומד, מטה את ראשו כלפי מעלה ופוצח ביללה קורעת - זה היה מדהים (אני גר כחצי קילומטר מא'). על הבוקר ירדתי לבדוק אם יש גוויות של חתולים ולא מצאתי.
בלילות הבאים המתנתי באמבוש ליד החלון עם המצלמה, מקווה שהתן יחזור. אכזבה, הוא לא חזר. ב–1952, כשהורי עברו לגור באזור, הוא היה נקי מבתים. מדי לילה, אני זוכר, היינו שומעים את יללות התנים וכילד חשתי פחד לצאת בחשיכה מהבית. לא היו כבישים, לא הייתה תאורה, לא היו בתי מגורים. כל האזור היה שדות קוצים ועשבי פרא, המון ציפורים, צבים, קיפודים. אוי, כמה הייתי מוכן לשלם כדי לחזור לתקופה ההיא.
התרעות פיקוד העורף