ראשית, המונח “קו ליברלי” ביסודו נושא משמעות של הגנה על זכויות הפרט. בישראל נעדרת החוקה. הגנה על זכויות הפרט, שיכולות להירמס בידי השלטון, היא בין התפקידים המרכזיים של בית המשפט העליון. אין שופט שנבחר לבית המשפט העליון ואינו מכיר בחשיבות זו, ואין לכך כל קשר לעמדתו הפוליטית ולכיפה המכסה את ראשו. באשר לעניין האקטיביזם והשמרנות, הרי ברור שגם במקרה זה אין קשר לעמדותיהם הפוליטיות של השופטים.
השופט אדמונד לוי הוא רק דוגמה אחת לשופט שנחשב ימני והיה ידוע כאקטיביסט. זאת ועוד, שופטים ביסודם משמשים בתפקידם הרם מכיוון שהם רוצים להשפיע. הציפייה שישבו על כס השיפוט מתוך רצון להגביל את עצמם היא ביסודה מופרכת. ולבסוף צריכה השרה שקד לשאול את עצמה: האם גם במקרה שהממשלה תתחלף, היא תרצה שבית המשפט העליון יהיה בסימן שמרני, או שאז היא דווקא תרצה להשפיע באמצעותו על החלטותיה של הממשלה הנבחרת?
מעבר לכשלים אלו, הדבר המטריד ביותר בדבריה של שקד נוגע לרצונה הגלוי לנטרל את בית המשפט מעצמאותו. הרשות השופטת במדינה דמוקרטית חייבת ליהנות מאי־תלות, וזאת כדי להבטיח את כפיפותה למרותו של החוק בלבד. דבריה של שקד, שלפיהם מינוי השופטים הוא יישום של האג’נדה של מפלגתה, מערערים על תפקידה הממלכתי גם ללא קשר לעובדה שמפלגתה מחזיקה בשמונה מנדטים בלבד. אמירתה הגורסת שעל בית המשפט העליון לגבות את הכנסת היא כפירה בעיקר וחותרת תחת עקרון הפרדת הרשויות. למעשה, אין בינה ובין אמירתה של שרת התרבות מירי רגב “מה שווה התאגיד אם איננו שולטים בו” שום הבדל.
יש להאמין ששופטי בית המשפט העליון חזקים ותבוניים יותר מכל שר משפטים כזה או אחר. אם שקד שואפת שיטו משפטם באופן “לאומי” יותר, היא עשויה להתבדות. ישראל חתומה על אמנת ז’נבה הרביעית, הקובעת כי שטחי יהודה ושומרון הנם שטחים המצויים בתפיסה לוחמתית. את זה שום בית משפט לא ישנה. עם זאת, אזרחי ישראל צריכים להיות מודאגים מהמוטיבציה הבלתי עניינית, שנראה שהניעה את שקד, ומהציפיות שהיא ביקשה ליצור בקרב השופטים החדשים. בהמשך לכך ראוי שגם התקשורת תהיה עסוקה פחות בלהעריץ אותה ויותר תשקף את הסכנה הנובעת מדבריה.
התרעות פיקוד העורף