אבל בכך לא מסתיימת מלאכת המלאכים. מטיילים רבים מוצאים בחניוני הלילה מארזים של בקבוקי שתייה, שהושארו במיוחד בשבילם, על ידי מי שטרחו והגיעו במיוחד מיישוב סמוך. אחרים מוכנים לכל חילוץ, לכל הטמנה של מים במקומות שאין בהם מעיין או ברז. בקשות לעזרה נענות בשמחה, כשהרבה פעמים המסייעים רוצים להעניק יותר ממה שהשביליסטים מבקשים. בשורות המלאכים יש כמעט מכולם. מבית חב"ד בערבה, דרך יהודים משיחיים ועד הרבה סתם ישראלים - מושבניקים, עירוניים, הרבה אנשים טובים. הם מארחים ופותחים את הלב מתוך תחושת אחריות וסולידריות. מזדהים עם מי שמתחברים לארץ ברגליים. השביל עצמו הפך לתופעה בשנים האחרונות. במקום לטפס בפרו או בהימלאיה, סיעות של צעירים לוקחות תרמיל, עורכות תכנון מדוקדק ובלי פורטרים וחמורים מתחילות לצעוד מהרי אילת. הן מבלות כמה חודשים בנקיקים ובפסגות, ובסוף מקנחות בפאתי הלבנון. לצדן מגיחים מי שמחלקים את הארץ לקטעים, ואחת לשבוע או חודש כובשים עוד פיסה של שביל. ואפילו תיירים ותיירות לא חסרים. יש בהם מי שחוזר שוב ושוב ארצה כדי להוסיף וללכת.
לפעמים נדמה שהספורט הלאומי שלנו הוא השחרה והכפשה עצמית. כל טמבל מזדמן שצועק על דיילת, כל עבריין, רוצח או סתם חוליגן ממלאים את המסכים שלנו יום ולילה. דיבורים משמיצים ברשתות החברתיות מובלטים ומתיימרים לייצג את החזות האפלה שלנו כאומה. שלא לדבר על ההשחרות של השמאל הקיצוני, שהפך אותנו מזמן למפלצות. כך, באופן שיטתי, אנחנו מתעלמים מהקסם שמהלך על פני החברה הישראלית, שהוא המרבית המלאה של הכוס. כיבוש הארץ ברגליים אפיין את ראשית הציונות ובמיוחד את דור הפלמ"ח, ולמרות השינויים החברתיים וחלוף הזמן - כולו איתנו. הלב הפתוח של המלאכים שבצדי השביל יונק מתחושת המשפחתיות והאכפתיות של הישראלים, אבל גם מפתיחות והומניות בסיסית, בניגוד לכל ההשמצות.
כל זה מתחבר, כמובן, לתופעות שאנחנו מכירים: התגייסות ההמונית ללוויה של כל חייל בודד או זקן ערירי, מפעלי החסד האדירים שמתקיימים בארץ. אבל עכשיו גם שביל ישראל שולח לנו מסר שרצוי להפנים. גם לנו מגיע קצת נחת.
התרעות פיקוד העורף