כי אין אופוזיציה לאומית שתהיה סמן ימני. כי כשהם כולם חולקים את מנעמי השלטון ומשאביו, נראה שהשלטון יקר להם מארץ ישראל, גם מירושלים.
מנהיג הבית היהודי נפתלי בנט, שהיה אמור להיות הסמן הימני, התיישר גם הוא בהתלהבות: “המדיניות החדשה מאוזנת וסבירה” הוא אומר על גזירה שגזרה הממשלה בהתנדבות, אפילו לא מתוך הסכם עם ארצות הברית. בנייה חדשה רק “בגבול הבנייה”. זהו אותו קו דמיוני שמעבירים מבית לבית בהיקף היישוב, ומותר לבנות רק פנימה לקו. במקרים חריגים - בצמוד לו. ומי שמכיר את היישובים ביהודה ובשומרון יודע כי אין בהם כמעט שטחים פנויים. ועל הגבלה דרקונית כזאת אומר בנט “מדיניות מאוזנת וסבירה”.
“מאוזנת” בין מה למה? בין עקירת כל היישובים והקפאה מוחלטת? בין דבר לכולרה? “סבירה” באיזה קנה מידה? אם קנה המידה הוא קצב הבנייה של מפלגת העבודה כשהייתה בשלטון - הלוואי ונתניהו ובנט היו מגיעים למחצית התחלות הבנייה מימי אהוד ברק. אם קנה המידה הוא תנופת הבנייה בימי אריאל שרון כשר השיכון ושר החקלאות - צריכים נתניהו ובנט יד ימינו להתפקד למרצ.
אך מה לי להלין על הפוליטיקאים החלקלקים אם מועצת יש”ע וכל אנשי המעשה, הזמבישים למיניהם, בירכו גם הם על המדיניות הזאת, גם אם הפטירו, מצוות אנשים מלומדה, כי “הכל תלוי במבחן הביצוע” . כך היינו רשאים לצפות מאנשי מפא”י ההיסטורית, לא מאנשי חזון יישוב ארץ ישראל השלמה. מפא”י עמדה יפה במבחן הביצוע. רק במבחן החזון היא נכשלה, פיגרה, נתקעה, הסתאבה וירדה מהבמה. והימין, שאיבד את החזון, הולך בעקבותיה. הוא תקוע עכשיו במבחן הביצוע. ובו גם ייכשל.
הוא ייכשל כי נראה שנתניהו אינו חדל לשקר. כשהצהיר בשבוע שעבר על “הפשרת הבנייה” ל־2,000 יחידות דיור - היה זה אך ימים אחדים לאחר שהכחיש כי הטיל הקפאה על כ־5,000 יחידות הדיור שהתחייב להן לפני חודשיים. והוא יכול לעשות כך כי אין אופוזיציה לאומית, ואפילו אגף ימני אמיתי בתוך הממשלה אין לו, כי בנט מריע לממשלה כשהוא מבטיח לבנות (וכמובן זוקף זאת לזכותו) ומהנהן אחרי נתניהו גם כשהוא מבטיח להגביל את הבנייה.
התרעות פיקוד העורף