הדיון הזה נפתח אחרי שכמה עיתונאים, ובהם בכירים וותיקים, נזעקו נוכח ספירת הראשים - של ימניים מול שמאלנים בתאגיד - שתפסה תאוצה בשבוע האחרון. ככל שזה תלוי בי, אין לי בעיה עם הספירה הזאת. את דעותי הפוליטיות לא הסתרתי אף פעם. ביחס לכמה מחברי הימניים (כך, לפי כל הספירות), הרגשתי קצת מבוכה. לא משום שאני יודע שהם לא אנשי ימין אלא משום שהתברר פתאום שרק לעיתונאים מדגם מסוים יש זיהוי פוליטי, או במילים אחרות, שבתאגיד יש אנשי ימין ויש עיתונאים.
וזה הזכיר לי סיפור ששמעתי פעם מאורי אורבך ז"ל, ושכבר סיפרתי כאן בעבר, על בוקר אחד שבו התעורר רזי ברקאי עם חום גבוה. בגלי צה"ל חיפשו מי יחליף אותו ובסופו של דבר בחרו באמנון דנקנר ז"ל. "חשבתי לעצמי", אמר לי אז אורבך, "למה ברור להם שאם רזי חולה, עדיף לשבץ במקומו את דנקנר ולא אותי, לדוגמה. והשבתי לעצמי שמבחינתם דנקנר הוא 'עיתונאי' ואני 'ימני'".
עברתי על רשימת המתקוממים על הפרופיילינג הפוליטי, ונדמה לי שמצאתי ביניהם מכנה משותף. כולם אנשי שמאל שיושבים כבר הרבה שנים ליד המיקרופון, ומהמקום הזה הם צודקים כשהם מתנגדים שיספרו אותם כ"שמאלנים". כמו פרופסורים אשכנזים שלא אוהבים את אלה שסופרים כמה מעט מזרחים יש באקדמיה. כמו גברים שלא סובלים את מי שבודקים למה הם מקבלים שכר גבוה יותר מהאישה העובדת לצדם. מי שיושב היטב על הכיסא, לא אוהב לעשות חשבון נפש ולשאול איך הוא שם ואחרים ששונים ממנו לא. ולכן, צריך לספור. בטח לספור. כל הזמן לספור. כי אם לא נספור, לא נוכל לתקן. אם לא נגיד בקול שאין איזון וגיוון, לא נוכל להגיע בחיים לאיזון ולגיוון. מי שמדחיק מחלות, לא נוטל תרופות.
שמעתי השבוע את רינה מצליח מספרת בתוכניתו של רזי ברקאי ש"יש תחושה של סתימת פיות". "מתחילה להיות צנזורה עצמית של עיתונאים", אמרה. "מתחיל להיות פחד לדבר, להגיד מה שאתה חושב. רק בגלל שאני כבר עם שערות שיבה, אני מרשה לעצמי להגיד מה שאני רוצה". ומה שהטריד אותי יותר מכל כששמעתי אותה, הוא שאני משוכנע שהיא מאמינה למה שהיא אומרת. שהיא באמת מרגישה ככה.
העניין הוא שיש מקרים שבהם אין ברירה אלא להישאר בתחום התחושות, ויש מקרים שבהם אפשר בקלות לבדוק את העובדות ולגלות מי מדבר לעניין ומי מצייר לעצמו מציאות מדומיינת. רינה מצליח מרשה לעצמה לדבר כמה שהיא רוצה ומה שהיא רוצה, לא בגלל שערות השיבה שלה, אלא משום שהיא יושבת בכל האולפנים. היא מאיישת דרך קבע את הפאנל של "אולפן שישי" עם עוד ארבעה עמיתים שחושבים בדיוק כמוה בכל סוגיות הליבה הפוליטיות והמדיניות, ומרגישה שסותמים כאן את הפה. היא מגישה את "פגוש את העיתונות" ובטוחה שלא נותנים פה להשמיע קול. היא משדרת עם רזי ברקאי בפריים טיים של גלי צה"ל ומשוכנעת שלא נותנים לשמאלנים לדבר.
מצליח היא רק דוגמה. לכו חפשו קצת בגוגל ותמצאו הרבה מהעיתונאים המובילים בישראל, אלה שממלאים כבר הרבה שנים את כל האולפנים, משתתפים אחת לכמה חודשים במיזם כזה או אחר שמזהיר שמשתיקים פה, ולא נותנים פה לפרסם תחקירים ורוצחים פה את חופש הביטוי. פעם הם חותמים על עצומה, פעם הם מקליטים קליפ, פעם הם מתכנסים בסינמטק לאירוע פרידה מהדמוקרטיה.
ואי אפשר בלי מילה בעניין הזה גם לאסף הראל, שהשבוע שאל איפה הפלורליזם ולמה התאגיד מציע את תפקיד הפרשן לאיש ימין ולא מציע שיהיה לצדו גם מישהו עם דעות אחרות. וכשאתה קורא את האיש הבאמת־חביב הזה שואל את השאלה הזאת, ולא תוהה לצדה איך ייתכן שמעולם לא הוצגה לצד התוכנית שלו, בשם אותו פלורליזם, גם תוכנית סאטירה שאיננה שמאל, אתה מבין כמה עמוק הניתוק.
למה אין אמון? בגלל הרבה סיבות. הראשונה שבהן, לטעמי, היא שיותר מדי אנשים מסתכלים בטלוויזיה ולא מוצאים בה שום דבר שדומה להם. וכשאין שם מישהו שנראה כמוהם או מדבר את שפתם, הם רואים במה שרץ על המסך משהו זר ומנוכר.
בשלישי שמעתי את אילנה דיין בגלי צה"ל. "הרבה מאוד שנים חשבתי שנתניהו צודק כשהוא מדבר על תקשורת שמאלנית", אמרה. "...הייתה פה מקהלה לא עליזה, היינו עדר, הייתה פה תקלה... הבנתי את הצורך בלפרוץ את הדבר הזה". אילנה דיין היא אחת העיתונאיות הכי מוערכות עלי. אבל מה שהיה חסר לי כל כך הרבה שנים, אצלה ואצל עוד שורה של עיתונאים בכירים, הוא הרצון לקום ולתקן את אותה "תקלה". סהדי במרומים, אני לא אומר את זה בעקיצה או בסניטה. ממש לא. אבל במשך שנים היה ברור לי שלא יכול להיות שאנשים הגונים לא רואים שמשהו פה לא נורמלי, כשחלקים גדולים כל כך בציבור לא נמצאים במקום שבו משמיעים קול. והרי בשורה הראשונה של העיתונאים לא חסרים אנשים הגונים. ואילו האנשים ההגונים האלה היו מדברים על הבעיה הזאת בקול גדול, וחותמים על עצומות ומכנסים כינוסים ויוצאים לרחובות, הם היו יכולים להביא לידי שינוי. כמה פיללתי לקולות האלה. כמה התאכזבתי כשהם לא הגיעו, או שהגיעו באיזו רבע אמירה רפה, בחצי פה.
רק השבוע שמעתי וראיתי עוד שני קמפיינים חדשים שבהם מכריזים עיתונאים באומץ על הצורך להיאבק למען חופש העיתונות. בואו נגיד את האמת, כדי להצטרף לקמפיינים האלה לא צריך שום אומץ. אומץ צריך כדי לצלם קמפיין העוסק בסוגיה התקשורתית שמעסיקה יותר אזרחים מכל סיפורי הארדואן האלה. ואין דבר שמעסיק אזרחים יותר מהתחושה שהעיתונות שהם צורכים אינה מגוונת, ומוטה ופועלת לפי אג'נדות.
ומה נדרש כדי לשנות את זה? כמה עיתונאים בכירים שירימו את נס המאבק. לא כמוני. אני חשוד. אני מהצד הימני של המפה. אני מחפש כמה גיבורים מהצד השני. ולא מוצא. כלום. כי כדי להיות חלק מהאליטה התקשורתית ולצעוק מהמקום הזה שמשהו עקום, צריך להיות אמיצים ולהיות מוכנים לצאת ממרחב הנוחות. ובכל העיתונות הגיבורה הזאת, שמספרת לכם על אומץ הלב שלה בביצוע תחקירים, אין אף אחד שיש לו האומץ לזה. כי לא צריך להיות אמיץ כדי לפרסם תחקיר. צריך להיות אמיץ כדי לעמוד בתוך ביצת הברנז'ה, לדפוק על השולחן בערוץ 2 או 10 ולהגיד: "חברים, אנחנו לא בסדר. אנחנו פוגעים באמון הציבור בעיתונות שכל כך חשובה לנו. אי אפשר לעשות תקשורת שבה רוב העם כמעט שלא נמצא".
ומי לא נמצא אף פעם במקומות הדורשים אומץ או מוטיבציה להגיד את הדברים האלה? אלה שצועקים הכי חזק שהעיתונות חשובה להם. דליה דורנר, שנזעקה השבוע לזמן דיון דחוף על מצב התאגיד; ארגון העיתונאים, שרכב השבוע על הגל והגיש עתירה לבג"ץ נגד פשרת נתניהו־כחלון, אבל לא עסק עד היום ולו לדקה אחת בסוגיית האיזון בתקשורת; והמכון הישראלי לדמוקרטיה, שיודע לצלם סרטונים, אבל תמיד־תמיד חופש העיתונות והדמוקרטיה באים לו רק מצד פוליטי אחד.
אז כן, השבוע מצאתי אותם ניצבים בצד שלי במערכה על התאגיד, אבל כדי להיות ישר עם עצמי לא אוכל לעמוד לצדם גם כשזה משרת אותי נקודתית. כי כולם, כל הצבועים - ממועצת העיתונות, דרך ארגון העיתונאים, ועד המכון הישראלי לדמוקרטיה - נמצאים תמיד רק במקום שבו הברנז'ה מוחאת כפיים.
ואם נחזור לתחילת הטור הזה, העולם העיתונאי שלי מחלק בין אלה שעשו משהו כדי לגוון את העיתונות בישראל, ובין אלה שלא. אלדד קובלנץ וגיל עומר, מנהלי התאגיד, נמצאים בצד של אלה שכן. כל הטרמפיסטים שהצטרפו השבוע להפגנות ולמחאות - בצד של אלה שלא.
שנית, שלמרות כל זה ואף שעל רקע השנאה שלהם כלפינו לא מובן מאליו שנהיה הראשונים שיושיטו להם יד, טוב עושה מדינת ישראל שקולטת המוני פצועים מהמלחמה הזאת ומטפלת בהם. ורק כדי לשבר את האוזן, מדובר עד עתה בלמעלה מ־15 אלף ימי אשפוז, שעלו למשלם המסים הישראלי מאות מיליוני שקלים.
שלישית, חשוב מאוד לחזור אל כל אותם אנשים שהמליצו לנו לאורך השנים לרדת מהגולן תמורת הסכם שלום עם אסד. הן אל הפוליטיקאים, הן אל ארגוני הגנרלים והמועצות לשלום ולביטחון למיניהן. לא כדי לבוא איתם חשבון צריך לעשות את זה, אלא כדי לקחת אותם בערבון מוגבל מאוד כשהם שבים וממליצים לנו את המלצות השלום והביטחון שלהם בגזרות נוספות.
השבוע, אפרופו הערכות, יצא לי לרפרף על אוסף התחזיות שפיזר כאן לפני כמה שנים אהוד ברק, בעניין הסורי. ביוני 2011, אחרי 1,200 ההרוגים הראשונים, הבטיח ברק שבשאר אסד עומד לפני סיום דרכו. הוא גם ידע להסביר איך הוא יודע את זה. "אם אסד ייעצר היום בהפעלת הכוח, הוא ייתפס כחלש ויופל. אם הוא ימשיך בהרג, הסדקים יחלו להופיע גם בתוך הצבא. גורלו נחרץ". חמישה חודשים עברו וברק לא התייאש. אסד, ככל שזה תלוי בו, כבר בדרך הביתה. גם הפעם היה לו, לברק, ניתוח מעניין. "חלק מכוחות הביטחון הסורים מתחילים לבחון מחדש את עתידו של אסד... העובדה שהליגה הערבית פנתה נגד סוריה, והעובדה שעבדאללה מלך ירדן קרא לאסד להתפטר, הן התפתחויות חשובות שמקרבות את אסד אל קץ שלטונו".
עבר עוד חודש, ואהוד ברק הופיע בוועידה העולמית למדיניות בווינה, ובישר שעכשיו זה גמור. "המשפחה הזאת סיימה את תפקידה ההיסטורי. הם ייעלמו כנראה בתוך כמה שבועות". עוד חצי שנה עברה, וביוני 2012, בסגנון שמעון־פרסי, סיפק ברק את אחת האמירות המחוכמות שנשמעו פה בשנים האחרונות, ככל שמדובר בשכנה מצפון. "מדובר בתחילת הסוף או בסוף של תחילת הנפילה". צריך להיות הגונים ולומר שברק כמובן איננו לבד בסיפור הזה, שהרי מיטב הפרשנים הבטיחו גם הם שוב ושוב את נפילתו של אסד.
כך או כך, במהלך חיטוטים שערכתי השבוע, מצאתי משהו שפרסמתי עם תחילת מלחמת האזרחים בסוריה. ירדתי אז אל הארכיון של "מעריב" וחזרתי אל הימים שבהם נבחר בשאר אסד לנשיא. זו הייתה חוויה מרתקת. איזו קבלת פנים עשו מיטב פרשנינו לאיש שסומן אז כתקווה לשלום. אבא שלו היה מטורף, הסבירו לנו, אבל בשאר? הוא משהו אחר לגמרי. "איש העתיד", כינו אותו עיתוני הימים ההם, והזכירו שמדובר ב"רופא עיניים", ב"חובב פיל קולינס", והכי הכי חשוב - במי ש"גולש באינטרנט". שמעון פרס הכריז שבאה תקופה חדשה. אהוד ברק חזה: "סוריה של בשאר לא תהיה אותה סוריה". פטריק סיל, שזכה לתואר "הביוגרף של אסד", פיזר כאן סיפורים שנבלעו אצלנו כמו פיתות במוצאי שביעי של פסח. "השהות בבריטניה השפיעה על דעותיו בכל הנוגע לשלטון החוק, לחופש הביטוי ולמינהל ציבורי תקין...", הסביר, "בני משפחת אסד חונכו היטב להתנהגות טובה, לכבוד לזולת".
ואם בכל זאת שמעתם משהו, ככל הנראה אלה היו קולות הקריסה של התזה שנבנתה כאן בעמל רב, התזה על אזרחי ישראל הגזענים שאין דבר שמענג אותם יותר מתמונות של ערבי חוטף מכות.
התרעות פיקוד העורף