לישראל ולעם היהודי קשר אמוציונלי והיסטורי עמוק לירושלים. התפילה לעיר היא אולי הגורם שהכי איחד את העם היהודי על תפוצותיו במשך 2,000 שנות גלות. עם זאת, ישנה גם מציאות אחרת: הכמיהה המוסלמית למקומות הקדושים, בעיקר למסגד על הר הבית וירושלים המזרחית, סמלים למאבק הפלסטיני. אין פתרון לסוגיה הישראלית־פלסטינית ללא פתרון לסוגיית ירושלים. לצד מס השפתיים מלא הפאתוס והדמגוגיה שמופנה לירושלים מפי פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית, דרושה לנו מנהיגות אמיצה, כדי להפנים שיש כאן בעיה שמצריכה פתרון מדיני.
תחת יצחק רבין ושמעון פרס, ישראל התחייבה בהסכם אוסלו א’, שאומץ בידי ממשלת נתניהו, לנהל משא ומתן על עתיד ירושלים במסגרת הסדר קבע עתידי. הפתרון צריך להיות מדיני וחברתי־כלכלי. מבחינה מדינית לא תהיה ברירה שהבירה של המדינה הפלסטינית תהיה במזרח ירושלים או לפחות בחלקיה. מזרח ירושלים היא מרכז החיים העסקיים והארגוניים הפלסטיניים גם כיום. בשכונות מזרח ירושלים חיים יותר מרבע מיליון פלסטינים. זה לא צריך לפגוע כהוא זה בקשר הישראלי והיהודי לירושלים. זאת הבינו גדולי ידידינו, הנשיאים האמריקאים ביל קלינטון וברק אובמה, וגם טראמפ יפנים זאת. זו הסיבה שאינו מעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים.
ברמה החברתית־כלכלית רצוי לשמור על מסגרת של עיר אחת, ובה שתי עיריות - ישראלית ופלסטינית - שמשתפות פעולה בנושאים עירוניים, כולל תכנון ותשתיות. ירושלים זקוקה להשקעות בינלאומיות לפיתוח התשתיות, האקדמיות, תעשיות ההייטק והתיירות. שלום בירושלים יתרום לכך.
מבחינת המקומות הקדושים, החלוקה צריכה להיראות כך: הכותל והרובע היהודי ישתייכו לישראל, המסגדים וכנסיית הקבר ישתייכו לפלסטינים; הר הבית, לב הסוגיה, יהיה תחת משטר בינלאומי של ישראל, ארצות הברית, האיחוד האירופי, ירדן, פלסטין והאו”ם, ולו תהיה משטרה מקומית משותפת.
זהו הסדר שמצריך אומץ גדול להכיר בנחיצותו. אהוד ברק עשה זאת בוועידת קמפ דיוויד ביולי 2000. הסכם זה מצריך גם אומץ ליישמו. הדבר יביא לישראל נכסים אדירים של הקמת שגרירויות מהעולם כולו, בהן מהעולם הערבי, במערב ירושלים. כרגע אף מדינה לא מכירה בירושלים כבירת ישראל. האלטרנטיבה לכך אינה הסטטוס קוו, אלא מלחמת דת על ירושלים.
התרעות פיקוד העורף