1. דירה להפקיר: הכנסת אישרה שלשום בקריאה טרומית הצעת חוק של ח"כ רועי פולקמן המאפשרת למובטלים לדחות בשנה את תשלום המשכנתה שהם חייבים לבנק. "חוק הגרייס" - כך כונתה היוזמה שתאפשר לדחות תשלומים ללא ריבית פיגורים. לכאורה זו יוזמה ברוכה, שכן מי לא מעוניין לסייע למובטלים. אבל יש שחושבים שאפשר גם אחרת, ומאחורי הקלעים התנהל בנושא מאבק לא פשוט.

המפקחת על הבנקים התנגדה, וגם במשרד המשפטים ראו במהלך התערבות לא רצויה במרקם השיקולים העסקיים. פולקמן תמך במקור בפתרון הבעיה באמצעות ביטוח אבטלה. אבל כשהגיע לאוצר נתקל בהתנגדות, והחבר'ה שם עודדו אותו לחקיקה. התיק נפל על הבנקים. למרות העובדה שאין לי סנטימנט מיוחד לבנקים, זה מהלך פופוליסטי. אם קיימת בעיית מובטלים, האחריות לפתרונה מוטלת על המדינה, באמצעות "מדיניות רווחה". אלא שהמדינה בורחת מאחריות, ובגלל אילוצים תקציביים זורקת אותה למגזר העסקי.

ודרך אגב, אם כבר מסייעים למובטלים, מדוע רק במשכנתאות? למה לא לסייע למי שגר בשכירות ומתקשה לשלם משום שהפך למובטל? ומה על הנכים, האמהות החד־הוריות, הקשישים או הזוגות הצעירים שבקושי גומרים את החודש? למה להם לא נדחה?

פולקמן מתערב במרקם העדין של מערכת היחסים שבין בנק ובין לווה. הוא ממציא בעיה שבאופן מעשי אינה קיימת. על פי הנתונים, סך המשכנתאות בפיגור העולה על 90 יום מסתכם ב־2 מיליארד שקל. ביחס לתיק משכנתאות של 340 מיליארד שקל, זה מספר אפסי. בהנחה שמשכנתה ממוצעת עומדת על 400 אלף שקל, מדובר ב־5,000 לקוחות המפגרים בהחזר ההלוואה. מתוך כל אלה פונו בשנה האחרונה מביתם 60 לקוחות בלבד. זה קרה לאחר שמוצו ניסיונות הפריסה מחדש, חיזוק הביטחונות וכדומה. אלא שפולקמן, המעוניין בכותרות בעיתון, אינו מניח לעובדות לבלבל אותו. גם הוא אינו מוטרד מכך שבסופו של דבר הלווים עצמם הם שיממנו את "חוק הגרייס".

הנגידה קרנית פלוג. מודה שהשקל חזק מדי. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הנגידה קרנית פלוג. מודה שהשקל חזק מדי. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

והרי הבנקים לא פראיירים. הם יתמחרו את הסיכון החדש באמצעות העלאת הריבית על אותם לווים בעייתיים. תוספת הריבית לא תיגבה מעובדי חברת החשמל והנמלים או מעובדי המדינה הנהנים מקביעות. היא תיגבה מעובדים בלי ביטחון תעסוקתי, שהיום הם פה ומחר עלולים להיזרק. יוצא שהמובטל הפוטנציאלי יממן בלי להרגיש את "הגרייס". חוץ מזה, הפיקוח עצמו יאלץ את הבנקים לתמחר את הסיכון, גם אם יש שחושבים שזה לא מסוכן.

לו היה למדינה אכפת באמת מהמובטלים, היה אפשר להעלות את מספר ימי הזכאות לקצבת אבטלה (העומדים כיום על מקסימום 175 יום) ואת סכום הקצבה. ישראל מבחינות אלה נמצאת במקומות האחרונים בדירוג ה־OECD. ואם אין כסף וקופת הביטוח הלאומי מחוררת, אפשר להנהיג ביטוח אבטלה. אף אחד לא ממציא כאן את הגלגל. בעולם קיימות פוליסות לביטוח משכנתה במקרה של אבטלה לשנה עד שנתיים. הביטוח נמכר בשלושה מסלולים: אבטלה, תאונות ומחלות ומסלול המשלב את שלושתם. ביטוח כזה היה מייתר אצלנו יוזמות פופוליסטיות.

ואם כבר מדברים על בנקאות ועל ביטוח, לאן נעלם ביטוח הפיקדונות שהבטיחו לנו ברפורמה בבנקאות? זה אותו ביטוח שהיה אמור לעודד את התחרות ולהרגיע את בעלי הפיקדונות בבנקים הקטנים. אז זהו, שאחרי שכחלון קיבל את כותרות הרפורמה, הוא מסתפק בכך. אם חלילה יקרוס בנק, הפיצוי לבעלי הפיקדונות ישולם מקופת האוצר כפי שהיה עד היום, ולאף אחד באמת זה לא אכפת.

לא הייתי נטפל לסיפור המשכנתאות לו היה מדובר במקרה יחיד. אלא שתופעת הבריחה מאחריות היא סדרתית. קחו את הדחייה האינסופית בהחלטה על דחיית גיל הפרישה לפנסיה לנשים. השבוע הוחלט לדחות בפעם המי־יודע־כמה את ההחלטה, והפעם - לסוף 2017. שר האוצר בורח מאחריות, ולו ניתן, גם את עניין הפנסיה הוא היה מגלגל אל הבנקים, אבל יש גבול לכל תעלול. הגירעונות בקרנות לא מעניינות אף אחד. כשאחת מהן תיקלע לסכנת קריסה, האחראים כבר לא יהיו באזור כדי לשלם את הדין וחשבון.

2. הקרב על השקל: כששערו היציג של הדולר חצה אתמול לראשונה כעבור שלוש שנים את רף ה־3.5 שקלים והגיע ל־3.49 שקלים, שום צלצול אזעקה לא נשמע. אף נורת אזהרה לא הבהבה. על אוזלת היד של בנק ישראל ומקבלי ההחלטות נכתב כאן עוד כשעמד היציג על 3.6 שקלים, וגם כשהגיע אל 3.7 שקלים. געגועים למה שהיה ואולי לא יחזור.

בואו לא נתבלבל. אם מדיניות ההבלגה של בנק ישראל והאוצר תימשך, איש לא צריך להיות מופתע אם בסוף השנה הוא יתעורר עם יציג העומד על 3 שקלים ואולי פחות. זה יקרה אם לא ישנו סוף־סוף את הדיסקט. נכון להיום, הדיסקט אפילו עדיין לא בתהליך הייצור.

ניתן לתמוה את מי היציג צריך לעניין, ואולי בכלל דולר חלש טוב למדינה, לאזרחיה ולכיס? זה באמת הרושם שפוליטיקאים נותנים (דרך אגב, הנגידה קרנית פלוג מודה שיש בעיה ושהשקל חזק מדי). הדולר החלש מוזיל את היבוא, מסייע ליוקר המחיה ומאפשר לעם ישראל לחגוג בחו"ל.

מצוין. יש לנו יתרות מטבע, אז בואו נבזבז אותן. בואו נסגור את התעשייה ונהפוך למדינת כל יבואניה עד למלחמה הבאה, שבה ייסגרו נמלי המדינה. אבל ברור שמטבע מקומי חזק (במקרה שלנו - השקל) רע לכל כלכלה מקומית וצריך להטריד אותנו. תשאלו כל שר אוצר בכל אחת ממדינות גוש היורו, את הנשיא טראמפ ואפילו את הסינים. כל ראש מדינה שפוי מעוניין במטבע מקומי מוחלש כדי להגן על התעשייה המקומית.

תירוצים לחוזקו של השקל לא חסרים: "כלכלה חזקה", "מציאת גז", "הריבית הנמוכה בעולם". כל אלה כבר לא רלוונטיים אחרי שהריבית הדולרית בארה"ב ממשיכה לעלות והצמיחה מתחילה לצנוח. הסיבה המרכזית לחולשת הדולר היא ספקולציות בחסות תירוצים מקרו־כלכליים.

אבל אצלנו הדולר החלש נחשב עדיין מכה משמיים. תשאלו את החשכ"ל רוני חזקיהו, שטען השבוע: "התחזקות השקל היא עובדה קיימת ואתגר ליצואנים הצריכים להתמודד איתה. שום התערבות לא תוכל לשנותה. אף אחד, גם לא בנק ישראל או משרד האוצר, לא יוכל לדגדג את שער הדולר".

הספקולנטים שומעים את הדברים ומתגלגלים מצחוק. בדבריו הזמין החשכ"ל מתקפה נוספת על השקל, כי בעצם אין מה לעשות. אז אולי בכלל כל התערבות מטעם בנק ישראל בשוק המטבע מיותרת, כי היא ממילא אינה עוזרת. בשביל מה באמת היה צריך לרכוש בשנים האחרונות 80 מיליארד דולר?

נראה אם חזקיהו, לשעבר יו"ר הבנק הבינלאומי, היה מעז להתבטא כך לפני בינו צדיק, בעל השליטה בבנק, כשזה היה מציב בפניו אתגר עסקי כלשהו.
הטענה שאין מה לעשות מופרכת. מיטב מומחי המטבע - ובהם אבי טיומקין, יוסי פריימן, יוסי פרנק וגם הכלכלנים אהרון פוגל, ויקטור מדינה או ד"ר יעקב שיינין - טוענים שיש מה לעשות ועוד איך. פרנק טוען שראשי המשק - ובהם הנגידה, שהיא היועצת הכלכלית של הממשלה - חייבים להפנים שכללי המשחק השתנו ושמדובר במלחמה על המטבע. במלחמה, כמו במלחמה, שום דבר לא צפוי ולא שגרתי. חייבים להפתיע ולתת לספקולנטים על הראש.

בינו צדיק. התנהלות סגפנית מפתיעה בתחום האשראי. צילום: ראובן קסטרו

בינו צדיק. התנהלות סגפנית מפתיעה בתחום האשראי. צילום: ראובן קסטרו

ניתן להקפיץ את היציג ל־3.8 שקלים ולקבוע שער רצפה. אפשר להפתיע את חדרי המסחר ולהזרים ביקוש שיפחית את השקל ב־4% בתוך ערב אחד. אפשר לתת הוראות קבע גם אם נציג בנק ישראל לא נוכח פיזית. האוצר מוזמן לבטל את הפטור ההזוי ממס על השקעות ארוכות־טווח באג"ח. ניתן למסות תנועות הון ספקולטיביות. האוצר מוזמן להתגייס דרך המרת החוב הדולרי, בהיקף 17 מיליארד דולר לשקלים.

והמצב הולך ומדאיג. במחצית הראשונה של 2017 נחלש הדולר ב־9.5% לעומת השקל, אובדן הכנסות יצוא של כ־2 מיליארד דולר. היצואנים לגוש הדולר נתונים בבעיה קשה של פגיעה ברווחיות, והם מתייפחים. למרות זאת, נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש מתייחס לנגידה ביראת כבוד ומרעיף עליה מחמאות בסגנון חנה בבלי. הוא חושש שכל מילת ביקורת תגרום להתקפלותה ממה שהיא עושה ממילא.

אפשר רק להתגעגע לדני גילרמן, נשיא איגוד לשכות המסחר לשעבר, שלא היסס לתקוף בחריפות את מדיניות בנק ישראל וטען שריבית הבנק המרכזי היא "ריבית מאפיה". גם שר האוצר משה כחלון מגלה אדישות מפתיעה. אף על פי שכינס מומחי מטבע שהמליצו לו בדיוק מה לעשות, הוא ממשיך לשבת על הגדר ומעדיף שלא לפתוח חזית חדשה עם הנגידה. מאידך הוא הבטיח להפעיל בקרוב תוכנית "נטו לתעשייה", בתקווה שעדין יהיה למי לעזור.

מילא כחלון, אבל מה עם נתניהו? לראש הממשלה יש סוף־סוף אפשרות לקדם מדיניות כלכלית בלי שיאשימו אותו שהוא רץ אחרי מופעי כחלון ותוכניות "מחיר למשתכן" והסכמי הגג. אה! ראש הממשלה עסוק בדיוק בדברים חשובים לא פחות, ובהם מתווה הכותל.

3. צדיק בסדום: בנקאי, כך נהוג לספר, יעניק לך את מטריית האשראי ביום שמש - אך יתבע אותה בגשם הראשון. אינני חושב שזה נכון לגבי כל הבנקאים בישראל (ראה פרשת פישמן), אבל זה נכון מאוד לגבי הבנקאי בינו צדיק. האיש, הפעיל בבנקאות זה 45 שנה, נוהג כך מאז ומעולם. דקה אחרי שנתן את ההלוואה הוא כבר מחפש דרכים לקבלה חזרה. כך נהג כשניהל את הבנק הבינלאומי; הוא המשיך בכך כשהגיח בסוף שנות ה־80 לניהול בנק לאומי, וכך נהג גם אחרי שהפך לבעל הבית בבינלאומי.

שאול אלוביץ', בעל השליטה בבזק, הוא אחד מנפגעי צדיק. פירמידת החובות החלה לרעוד כשצדיק דרש להקטין מינוף ביורוקום, החברה העומדת בראש פירמידת בזק. את צדיק לא עניינה העובדה שאלוביץ' הבהיר שאין בכוונתו להשתמט וביקש בסך הכל פסק זמן.

אפשר לתמוה מה לבעל השליטה בבנק ולטיפול בחובות לווה בודד. נכון שצדיק, בשל הוראת בנק ישראל, אינו משמש רשמית כיו"ר הדירקטוריון - אבל מעשית הוא מכהן כיו"ר, כמנכ"ל, וכשצריך - גם כיו"ר ועד העובדים. הוא בעל בית דומיננטי במיוחד בענייני אשראי. זה מה שמסביר מדוע הבנק מתנהל כבוטיק השקעות שהיקף חובותיו הבעייתיים נמוך מרמה של חנות מכולת.

אלוביץ' אינו איש העסקים הראשון והאחרון שנדרש להפקיד את המטרייה הבנקאית בגשם הראשון. מדיניות גביית החובות הקטלנית יושמה גם לגבי אנשי עסקים "רגילים" ובהם עודד דאסו, עדי ז'ורבין ואחרים, אבל ביתר שאת על טייקונים ממונפים. המקום היחיד שצדיק שמח לפגוש מינוף הוא אתר בנייה. אליעזר פישמן נדרש עוד לפני כעשור לפרוע את חובותיו לבנק. הוא, כמו אלוביץ', מסתובב עם בטן מלאה כלפי בעל הבית של הבנק.

באופן לא מקרי, הבינלאומי לא הסתבך באשראי לנוחי דנקנר ולאי.די.בי, שנקלעו לקשיים. אבל באופן אירוני הבנק מעד כשניצה זעפרני, פקידת האשראי, אישרה בהמלצת הממונה אילן בצרי אשראי של 15 מיליון שקל לאיתי שטרום. האחרון ביקש לרכוש מניות אי.די.בי, והאשראי אושר בעקבות טלפון שהגיע מנוחי דנקנר.

כל מי שמכיר את בינו צדיק אינו צריך להיות מופתע מהתנהלותו הסגפנית בתחום האשראי. כך נהג ב־1989 כשניהל את בנק לאומי ודרש זמן קצר לאחר היכנסו לתפקיד מהמלונאי חיים שיף לפרוע את חובותיו. הדרך לפשיטת הרגל של המלונאי הייתה קצרה.

התובנה שלי מהסיפור של בינו צדיק מתחלקת לשניים: מבחינת בעלי המניות בבנק, בינו הוא צדיק; מדיניות "בעל הבית השתגע" פועלת לטובתם, והבנק עושה הכל לגביית חובותיו. אבל זה לא נכון כשמדובר בצד הלווים. כדאי שכל לווה גדול המכונה טייקון יפנים שבעת צרה הבנק לא יהסס לנקוט מדיניות של אפס סובלנות. לצדיק אין חברים. כשהעסק יתחיל להתנדנד, הבינלאומי לא יהסס לדרוש כאן ועכשיו את הכסף, גם אם מדובר במהלך העלול להביא לקריסתו של הלווה.

אליעזר פישמן. נדרש עוד לפני כעשור לפרוע את חובותיו לבנק הבינלאומי. צילום: פלאש 90

4. החור בהון השחור: מה משותף לאליעזר פישמן, לעו"ד יוסי שגב, לבועז שוורץ (מנכ"ל דויטשה בנק) ולבר רפאלי (והרשימה עוד ארוכה)? כולם נמנים עם נפגעי מנהל רשות המסים משה אשר. האיש לא סופר אף אחד ממטר, ומבחינתו כל דבר כשר כל עוד הוא חוקי.

אשר רוצה בסך הכל לעמוד בשלום ביעדי גביית המסים. פגשתי אותו יום לאחר שפורסם בתקשורת על מבצע להעמקת הגבייה בקרב הרופאים. מבחינתו, רופא, אינסטלטור, מהנדס אטום, טייקון, דג רקק או רוכל - כל אלה היינו הך הם: רק שישלמו את המסים המגיעים מהם.

שאלתי אותו אם ה"סלבים" המוציאים את דרכם לחדרי החקירות נועדו להשיג את אפקט ההרתעה. "אנחנו ברשות מטפלים בכל סוגי הנישומים - קטנים או גדולים, מוּכרים או אנונימיים - בצורה שוויונית", השיב אשר, "גם אם הנישום איש מוכר, הוא לא יזכה להנחות או הקלות. אנחנו מצפים שכולם ישלמו מס כדין".

אבל אצל פישמן היה משהו נוסף. אתה עצמך אמרת שבתיק הזה היו גם שיקולים ציבוריים. למה התכוונת?
"בלי להיכנס לשיקולי הגבייה בתיק הספציפי, העמדה שלי היא שאם אדם לא משלם את חובות המס למדינה, רשות המסים נדרשת למצות איתו את ההליכים ולהגיע עד בקשה לכינוס נכסים או פשיטת רגל. התיק של פישמן מטופל בבית המשפט על ידי הנאמן, וכספי המס המגיעים מתיק זה יגיעו אלינו לפי דיני הנשייה הקבועים בחוק. וכפי שכבר פורסם בתקשורת, בתיק ספציפי זה אכן יש השלכות ציבוריות רחבות הרבה מעבר לפעולות גבייה ואכיפה רגילות".

כשאתה מדבר על "השלכות ציבוריות", למה כוונתך?
"במערכת הבנקאית צריך להתבצע בדק בית מקיף לגבי האופן שבו ניתן האשראי לפישמן ולגבי נוהל קבלת הביטחונות בגין תיקי אשראי גדולים. צריך לבדוק מחדש במובן הרחב יותר גם את הסדרי החוב באיגרות החוב שנרכשו על ידי גופים מוסדיים המנהלים עבורנו את הגמל והפנסיה".

האם הופתעת מכך שגרמת לנפילתו של טייקון שצבר חובות של מיליארדים בגלל חוב "נמוך יחסית" בסך כ־200 מיליון שקל?
"בסופו של דבר, מי שהחליט על פשיטת הרגל שלו היה בית המשפט, וזאת לאחר שכל הבנקים הודיעו שהם דוחים את ההסדר המוצע. אנחנו ברשות המסים לא ידענו בתחילת הדרך את היקף החובות שלו מול כל המערכת הבנקאית, ולא הייתה לפנינו התמונה המלאה. מבחינתנו עשינו את שהיינו צריכים לעשות בגזרה שלנו".

האם מדיניות היד הקשה נגד "סלבים", דוגמניות וכוכבי זמר, נועדה לעשות שיימינג ולהרתיע אחרים?
"מדיניות הרשות ביחס לחקירות היא שאם נמסרים לנו נתוני אמת ולא נתונים כוזבים, לא ננקוט הליכים פליליים, ונעדיף לסגור את התיק במישור האזרחי. יש ויכוחים לגיטימיים, אבל דאגנו לתיקוני חקיקה המחייבים שקיפות גדולה מול פקיד השומה. הנישום נדרש לשים על השולחן את כל המסמכים וחוות הדעת של רואי החשבון או עורכי הדין, כדי שהוויכוח יישאר במישור האזרחי ולא ייכנס למישור הפלילי. אני מקבל את ההנחה שדיני המס אינם תמיד ברורים, ויש גם היגיון בתכנון מס. עם זאת, התכנון צריך להיעשות בצורה לגיטימית ובהיגיון כלכלי התואם את כוונת המחוקק".

מה מצב תופעת ההון השחור? האם אתה עדיין נתקל בערימות דולרים במזומנים בבגאז'?
"אנחנו בהחלט עדיין עדים לתופעת תשלום המזומן מתחת לשולחן בסכומים גדולים מאוד. חוקרים שלנו הגיעו לכספות וגילו ערימות ענק של מזומנים. בביקורות פתע במחסומים מצאנו בבאגז' תיקים גדולים ובהם דולרים, בדיוק כמו בסרטים. המזומנים האלה הם הדלק של ההון השחור, ולכן יזמנו חקיקה לצמצום השימוש במזומן. ההון השחור הוא חור שחור וקשה להעריך את הסכום המדויק. ה־OECD העריך אותו לפני כמה שנים ב־22% מהתל"ג (כ־200 מיליארד שקל - י"ש). הפעולות בשנים האחרונות, הגידול ברשתות הקמעונאיות הגדולות, והעלייה בשימוש בכרטיסי האשראי הורידו את היקף ההון שחור. בכמה? אין לי תשובה מדויקת, אבל לדעתי הוא פחות מ־20% מהתל"ג".

משה אשר. לא סופר אף אחד ממטר. צילום: פלאש 90

משה אשר. לא סופר אף אחד ממטר. צילום: פלאש 90

מה בעניין יוזמת החקיקה לצמצום השימוש במזומן שעברה בקריאה ראשונה בכנסת לפני יותר משנה?
לפני מתן התשובה, נאנח אשר בפעם הראשונה: "היוזמה מונחת בוועדת החוקה, ואני מקווה שתועלה לדיון בזמן הקרוב ושתצא לדרך. האינטרס של מי שמשלם במזומן יותר מ־10,000 שקל הוא כנראה להעלים מס. לא הגיוני שאדם הקונה סלון או מטבח ישלם בשטרות ולא בצ'ק. אני ער ללחצים המופעלים על הח"כים ומאמין שבסופו של דבר יגבר האינטרס הציבורי והחקיקה תצא לדרך".

עודף גביית המס נאמד השנה ב־3.5 מיליארד שקל ויעד הגבייה הועלה ל־297.5 מיליארד שקל. מאז כניסתך הסתכם עודף הגבייה ב־26 מיליארד שקל. איך עושים את זה?
"בעבודת גבייה קשה ובסיוע תיקוני החקיקה. בחוק ההסדרים של 2017־2018 סגרנו את פרצת המס של חברות הארנק שסייעה לשכירים לשלם פחות מס. חברת ארנק אינה הגיונית, כשם שקניית דירה ורישומה על העסק אינה הגיונית. תיקנו את החוק, ועבירות מס חמורות יסווגו מעתה כהלבנת הון ויזכו לענישה מחמירה. שמנו את היד על רשימות לקוחות ישראלים שניהלו חשבונות בחו"ל בלי להצהיר. הגענו ליהלומנים ואפילו לאחד השופטים".

"סיימנו בסוף 2016 את מבצע הגילוי מרצון של חשבונות בחו"ל. הגיעו אלינו 7,400 בקשות; 60% מהן היו אנונימיות. היקף גביית המס המשוער במהלך זה גבוה מ־3 מיליארד שקל, וההון שנחשף עומד על 25 מיליארד שקל. הוא יאפשר בעתיד את הרחבת בסיס הגבייה. אנחנו במגעים עם משרד המשפטים כדי להאריך את נוהל הגילוי מרצון עוד במהלך 2017".

מה קורה עם מס הכנסה שלילי (מענק עבודה). כמה מנצלים אותו?
"מדובר בהצלחה, ואני יכול לגלות ש־70% מהזכאים למענק, כ־400 אלף שכירים ועצמאים, זכאים למענק בסכום כולל של 1.2 מיליארד שקל. מדובר בניצול גבוה מהמקובל במדינות המערב. המענק הממוצע לשנת 2016 עמד על 3,960 שקלים לשנה וגובהו המקסימלי הוא 8,640 שקלים. הנושא מטופל אוטומטית, ופקיד השומה כמעט שאינו מעורב בתהליך".

מדוע התנגדו ברשות המסים למס על דירה שלישית (המכונה ריבוי דירות). האם זה קשור לסרבול ולביורוקרטיה?
"אינני רוצה להיכנס לדיונים הפנימיים, אבל אנחנו ערוכים לכל החלטה שתתקבל בנושא בבג"ץ. הודענו על דחיית האפשרות להגשת דוח על החזקת הדירות. עד היום בחרו 602 בעלי דירות למכור את הדירה השלישית, והם זכאים להחזר מס בסך 22.8 מיליון שקל. אתה שואל מה יהיה על מי שמכר במקרה ששופטי בג"ץ יחליטו לבטל את החוק? נשב עם האוצר ונחליט. אנשים פעלו על סמך החוק הקיים. משקיעים רבים ממתינים עדיין לפסיקת בג"ץ. אם החוק יבוטל, אני מאמין שצפוי ביקוש מוגבר לדיור מצד המשקיעים".

מדוע אתה מתנגד להקלות מס בבורסה במטרה לעודד את הפעילות בשוק ההון?
"הוקם צוות משותף לרשות ני"ע לאוצר ולמשרד המשפטים כדי לגבש בורסה לעסקים קטנים ובינוניים, ושם ייבחן העניין. עמדתו אשר להצעה להפחתת המס מ־25% ל־15% היא שהפחתה אינה מוצדקת. אין זה הוגן לגבות מס שולי גבוה על הכנסות מעבודה ולהוריד את המס על הבורסה. המדינה צריכה לעודד עבודה, ואם אפשר - להוריד את המס על העבודה".

אבל עובדה שיש פטור ממס על השכרת דיור על הכנסה של עד מעט יותר מ־5,000 שקל לחודש. איך אתה מסביר את זה?
"הפטור ניתן בתחילת שנות ה־90 על רקע הרצון לעודד את קליטת העלייה ממדינות חבר העמים. היום הפטור אנכרוניסטי, ולגישתנו אינו מוצדק וצריך לבטלו. הפטור הזה והפטור ממס שבח דירות (שהיה בשעתו עד שבוטל - י"ש) הם חלק מהסיבות שאנשים השקיעו בנדל"ן ובדירות כדי להשכירן. לאורך השנים המלצנו לבטל את הפטור הזה, וגם היום הוא מיותר, אבל הוחלט שלא לבטלו מחשש שזה יביא להעלאת מחירי השכירות".

אתה מסיים חמש שנות כהונה במרץ 2018. לאן פניך מועדות?
"זה יקרה כמעט בעוד שנה, ואני לא עוסק בכך. לפנינו עשייה רבה כולל העמקת גביית המס, ואנחנו עושים זאת בעזרת 6,000 העובדים המסורים. כהונת מנהל רשות המסים נקבעה לחמש שנים, ורק הממשלה רשאית לשנות זאת ולהחליט אחרת".

yehudasharoni10@gmail.com

דחיית תשלום המשכנתא למובטלים תאפשר למדינה שוב לברוח מאחריות

הצעתו של ח"כ פולקמן, שאושרה בקריאה טרומית, ממציאה בעיה שאינה קיימת. וגם: כיצד דרדרה אוזלת היד של בנק ישראל והאוצר את הדולר ואיך עוצרים את זה?